בעיקר מוזיקה

הפסנתרן הסיני הפנומנאלי לאנג לאנג, בן 31, מפרנס הרבה דיונים בשנים האחרונות. הטהרנים מכירים בוירטואוזיות שלו, אבל יוצאים נגד המניירות והפרצופים שהוא עושה תוך כדי נגינה. המעריצים, מצד שני, רואים בשפת הגוף חלק אינטגרלי מאישיותו המוזיקלית, וממלאים אולמות בכל פעם שהוא מופיע.

אישית, אני נמצא עמוק במחנה המעריצים. לאנג לאנג הוא לדעתי פסנתרן נדיר באיכותו, וניתן להיווכח בכך כשמאזינים להקלטות אודיו שלו (כלומר, כשאפקט הויזואלי מנוטרל). בנוסף, בשנים האחרונות אפשר להיווכח אצלו בתהליך התבגרות, שהפך אותו לפסנתרן שממש מעניין לשמוע. את האיכות הנדירה הזו אפשר לשמוע באלבום החדש שלו, שמוקדש כולו לשופן.

האלבום כולל מבחר מטעמים פרי עטו של שופן: האטיודים אופוס 25, נוקטורנים, ואלסים ועוד. מעבר לזה שמדובר ביצירות נהדרות, הן מייצגות מגוון אופני ביטוי: החל ברגשני וחולמני, המשך בוירטואוזי וקליל, וכלה בסוער ודרמטי. בכולן לאנג מציג בצורה מושלמת את מה שהפך אותו לסופר-סטאר: זריזות אצבעות מעוררת השתאות, רגישות מוזיקלית נפלאה, עידון וקלילות, ופרשנות שמצליחה לרדת לרובד הריגשי העמוק ביותר.

האלבום כולל בונוס נחמד בצורת די.וי.די, בו מופיעים קטעי וידאו שונים מההיסטוריה המוזיקלית של הפסנתרן. מעניין במיוחד לצפות בקטעים מילדותו, בהם ניתן לראות אותו מנגן ללא שפת הגוף הייחודית שאותה פיתח בשנים מאוחרות יותר.

עיקר העניין באלבום הוא בדיסק האודיו, וזהו אחד הדיסקים היפים ששמעתי בשנים האחרונות. לאנג לאנג הוא פשוט מוזיקאי ענק, ושימותו הקנאים. מומלץ בחום רב.

לאנג לאנג – אלבום שופן. דיסק "סוני".

—————————————————————————————————————————————————-

מחלק ז'ובים

המלחין הברזילאי אנטוניו קרלוס ז'ובים (1927-1994) נחשב לאבי סגנון ה"בוסה נובה", והשפעתו על המוזיקה הפופולארית של המאה העשרים אדירה. הוא אחראי בין היתר על להיטים כמו "הנערה מאיפנמה", "א-פליסדאד" ("אושר") ורבים אחרים, וחלק משיריו אפילו זכו לביצועים מתורגמים לעברית.

כעת הוציאה חברת "הליקון" אלבום אוסף כפול שמוקדש לז'ובים. את האוסף ערך דובי לנץ,  שגם כתב בחוברת המצורפת טקסט יפה על אהבתו האישית לז'ובים ולמוזיקה שלו. לנץ כותב על הבוסה נובה כי "היא ה'צ'יל אאוט' האמיתי, הרבה מאוד שנים לפני שנולד המושג 'צ'יל אאוט'… עיסוי לאוזן, פינוק ללב ולנשמה".

האלבום כולל שני דיסקים, שהרפרטואר בהם נבחר בקפידה. הדיסק הראשון הוא "ז'ובים וחברים" בהם אפשר למצוא את השירים הגדולים ביותר של המלחין. בין היתר מופיעים בו "הנערה מאיפנמה (Ipanema), "גשמי חודש מרץ", "אושר" ועוד. בחלק מהם מוקלט ז'ובים שר לבדו עם הרכב כלי, ובחלק אחר הוא מופיע עם חברים מהקליבר הגבוה ביותר: סטן גץ, ז'ואאו ואסטרוד ז'ילברטו, דוריוואל קאיימי, פט מת'יני ואחרים.

 הדיסק השני נקרא "חברים שרים ז'ובים", והוא מדגים היטב את השפעתו של המלחין על מוזיקאים אחרים. בדיסק מופיעים שירים של ז'ובים בביצועים של מוזיקאים מהצמרת העולמית בעבר ובהווה: דיאנה קראל, ז'ורז' מוסטאקי, גל קוסטה, סרג'יו מנדז, קאייטנו ולוזו, אלה פיצג'רלד, שרה ווהן ורבים אחרים.

 חלק ניכר מהשירים המופיעים באוסף מוכרים היטב לאוזן הישראלית בזכות השמעות אינסופיות ברדיו, והמפגש איתם יספק הפתעה נעימה גם למי שלא ידע שהשירים שהוא אוהב הם דווקא של ז'ובים. חלק אחר מוכר פחות, למרות שסביר שלא יחדש הרבה לאוהבים המושבעים של המלחין.

 "ז'ובים- הנער מאיפנמה" הוא אלבום רגוע ונעים, מהסוג שכיף לשמוע ביום שישי אחר הצהרים. ההסתייגות היחידה היא מכך שאין בחוברת המצורפת את מילות השירים, אבל בעידן האינטרנט זה לא סיפור גדול.

 אנטוניו קרלוס ז'ובים- הנער מאיפנמה. אוסף "הליקון".

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 29.1.2013

מתוך הפקת "לואיזה מילר". צילום: יוסי צבקר (Zwecker)

"לואיזה מילר" היא מהאופרות הפחות מוכרות של ג'וזפה ורדי, ויפה שהאופרה הישראלית בחרה דווקא בה לפתוח את "שנת ורדי" הנחגגת השנה (מאתיים שנה להולדתו). הבימוי והתפאורה בהפקה חלשים למדי וגם האופרה היא לא יצירת מופת, אבל איכות הביצוע המוזיקלי הופכת אותה למומלצת מאוד.

האופרה מבוססת על מחזה של שילר, ומספרת את סיפור האהבה הטראגי בין לואיזה מילר לבין אהובה רודולפו. מימוש האהבה בין השניים נמנע עקב בחישות מרושעות על רקע מעמדי ואינטרסנטי, ובסופו של דבר השניים מתים משתיית רעל. רודולפו לוקח איתו לקבר את הנבל הראשי בסיפור, וורם (Wurm, "תולעת" בגרמנית), כך שהסיום עתיר גוויות.

"לואיזה מילר" אינה משתווה לאופרות הגדולות של ורדי-רחוק מזה- אבל יש בה רגעים יפים מאוד. אוהבי ורדי יבחינו בנקל במוטיבים כמעט זהים בינה לבין "לה טרוויאטה", במיוחד במערכה השלישית. עם זאת, כמכלול, "לה טרוויאטה" עשויה הרבה יותר טוב.

בעיני, מעבר להיכרות עם היצירה הנשכחת, הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את ההפקה הזו היא רמת הביצוע. בראש הצוות עומד המנצח דניאל אורן, שמוכיח כאן שוב את יכולתו הפנטסטית בניצוח על הרפרטואר האיטלקי הרומנטי. אורן סחף אחריו את התזמורת, הסולנים והמקהלה לביצוע מצוין, וניצוחו הנמרץ שמר על מתח גם בקטעים הפחות חזקים של האופרה. בתחילת הערב קצת הטרידו הנהמות והנשיפות שלו, אבל אחר כך מתרגלים.

אורן גם אחראי ישירות לאיכות צוות הזמרים, שרובם באו לתל-אביב בזכותו. רובם היו טובים מאוד, חלקם אפילו מעולים. במיוחד בלט הבאס הרומני יונוץ פאסקו (Pascu) בתפקיד מילר, אביה של לואיזה. משום מה הושיב אותו הבמאי על כיסא גלגלים, כנראה כדי להדגיש את המוגבלות של הדמות. להחלטה הזו יש אולי צידוק עלילתי, אבל לא מוזיקלי: קצת קשה לשיר אופרה שלמה כשאתה יושב על כיסא. למרבה המזל, ההפקה הקולית של פאסקו היתה מצוינת גם בישיבה.

את הזמרת בתפקיד לואיזה, לאה קרוצ'טו (Crocetto), אהבתי פחות. השירה שלה אמנם טובה מאוד מבחינה טכנית, אבל הנוכחות הבימתית שלה- בלשון המעטה- לא מתאימה לתפקיד, והיא לא עוברת מספיק מבחינה ריגשית.

מי שעוד הצטיינו בערב הזה היו התזמורת והמקהלה. תזמורת ראשל"צ היתה בשיאה, והפיקה צליל עשיר ומבריק לאורך כל הערב. שבחים מיוחדים מגיעים לקלרניתן מיכאל גורפינקל, שמילא באופן פנטסטי את התפקיד המרכזי שכתב ורדי לקלרינט הסולן. תענוג היה לשמוע אותו. גם המקהלה נשמעה מצוין, וניכר היה שעברה עבודת הכנה יסודית.

מה שפחות מרשים כאן הוא ללא ספק הבימוי. את ההפקה ביים הגרמני גץ פרידריך, שמת לפני למעלה מעשור. למעשה מדובר בבימוי מחודש, שניכר מאוד שחסרה בו יד אמן. הבימוי והתפאורה די מסכנים: הם סטטיים ברובם, חסרי כל השראה, ולעיתים- כמו בהחלטה להושיב את מילר בכסא גלגלים- ממש פוגעים במוזיקה. ניצול הבמה לוקה מאוד, ושילוב הניצבים הלבושים כמו ליצנים מעולם הקומדיה-דל-ארטה לא התחבר לכלום. הדבר היחיד שאיכשהו משכנע בתפאורה הוא הנוף ההררי ברקע. בכל מקרה, איכות הביצוע מוצלחת מספיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מכך וליהנות מביצוע מוזיקלי מעולה.

"לואיזה מילר" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 3.1.

פורסם ב"גלובס", 6.1.2013

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת החלה באירופה אופנה סוחפת של ביצועי מוזיקה עתיקה בגישת ביצוע "אותנטית". חלוצי הגישה דגלו בביצועי מוזיקה בכלי נגינה תקופתיים ובגישה פרשנית נאמנה לרוח התקופה, תוך התמקדות ביצירות מתקופת הרנסאנס והבארוק.

האלבום הנוכחי, שמתמקד במוזיקה אנגלית מתקופות אלו, כולל עשרה דיסקים של אמנים מהדור הראשון של הגישה ה"אותנטית". ההקלטות הנכללות בו הופיעו במקור בשנות השבעים עד התשעים, ומציגות מוזיקאים כמו גוסטב לאונהרדט, אנתוני רולי, אלפרד דלר ומבצעים חשובים אחרים שפעלו אז. הרפרטואר באלבום מגוון מאוד, וכולל יצירות קוליות וכליות מאת פרסל, בלואו, דאולנד, בירד ורבים אחרים.

לאלבום שלושה יתרונות מרכזיים: מחיר מוזל, גיוון רב של יצירות בסגנונות שונים, והחשוב מכולם- אפשרות למפגש עם דור החלוצים של המבצעים ה"אותנטיים". באופן פרדוקסלי, הנקודה האחרונה היא גם החיסרון העיקרי שלו: כיום יש לרוב היצירות שמופיעות פה ביצועים מודרניים וטובים בהרבה. הדברים נכונים במיוחד להקלטות של זמר הקונטרה-טנור אלפרד דלר, שמול הזמרים המעולים שפועלים היום נשמע מיושן למדי. בקיצור, זהו אלבום שיתאים בעיקר למתעניינים בהיסטוריה של הביצוע "האותנטי" ופחות לאלו שמעדיפים ביצועים עדכניים.

המוזיקה של הרנסאנס והבארוק והאנגלי. אלבום בן 10 דיסקים של חברת Deutsche Harmonia Mundi (מופץ ע"י NMC).

—————————————————————————————————————————————————- 

מוציא שופן מהכובע

הפסנתרן הגדול מאוריציו פוליני חגג השנה יום הולדת שבעים, ולכבוד יום הולדתו הוציא דיסק חדש שכולו שופן. האלבום הוקלט בשנה שעברה במינכן וכולל מכל טוב: 24 הפרלודים, שני נוקטורנים, ארבע מזורקות, והסקרצו מספר 2.

פוליני מעולם לא היה המבצע האהוב עלי למוזיקה של שופן. הגישה שלו נשמעה לי תמיד נוקשה ועניינית מדי, ללא "נשמה יתרה" שנדרשת לעיתים כדי לשכנע במוזיקה הזו. לכן סיקרן אותי לשמוע את האלבום החדש, ולבדוק האם הגיל שינה משהו בגישה הפרשנית.

לטעמי- התשובה מעורבת. הביצוע יפה מאוד ומשקף הבנה סגנונית מעמיקה, אבל עדיין חסרים לי בו הרכות והעומק של מבצעים אחרים. עבורי, מאריי פרהיה היה ונשאר המודל האולטימטיבי לביצוע שופן.

הערת אגב מעניינת- פוליני אולי חוגג שבעים, אך אורך הדיסק הוא 60 דקות בדיוק. אולי המסר הוא ששבעים זה השישים החדש? בכל מקרה, שיהיה יום הולדת שמח.

 מאוריציו פוליני מנגן שופן. דיסק "דויטשה גרמופון".

 —————————————————————————————————————————————————

 ישראלים בצמרת

בימים אלו ממש הגיע לארץ הדיסק החדש של חמישה מחברי "הפרויקט הקאמרי הישראלי". זהו הרכב של מוזיקאים ישראלים מצוינים, שפועלים בעיקר בארה"ב ומגיעים לעיתים גם להופעות בארץ.

הדיסק כולל יצירות של סן-סנס (פנטזיה לכינור ונבל), בוהוסלב מרטינו ("מוזיקה קאמרית מספר 1"), המלחין הישראלי הצעיר מתן פורת (יצירה חדשה בשם "סוסי לילה"), דביסי (סונטה לצ'לו ופסנתר בעיבוד לנבל) וברטוק ("קונטרסטים"). הביצועים נהדרים, ומדגימים הן יכולת סולנית מעולה והן עבודת צוות מוזיקלית ברמה מעוררת התפעלות.

הבעיה באלבום, לטעמי, היא הרפרטואר. הוא אמנם מגוון וברובו מעניין, אבל למעט הפנטזיה של סן-סנס אין פה כמעט אף יצירה שאפשר "להתרפק" עליה בהנאה חושית פשוטה או יצירה מהתקופה הקלאסית שתאזן קצת את הסגנון. ליצירה החדשה של מתן פורת, לצערי, לא התחברתי כלל. התוצאה הסופית ראויה בזכות רמת הביצוע הגבוהה ואיכותן של רוב היצירות, אך פחות תתאים למי שרוצה גם סתם להתענג על מוזיקה יפה.

אופוס 1. הפרויקט הקאמרי הישראלי. דיסק של חברת AZICA (הפצה ע"י חברת נקסוס). 

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 18.12.2012

מאריי פרהיה. צילום מתוך האתר murrayperahia.com

החל מיום רביעי הקרוב יתארח בפילהרמונית הפסנתרן הנפלא מאריי פרהיה (Murray Perahia), בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן. פרהיה ינצח מהמקלדת על קונצ'רטי של באך ושל מוצרט, ובנוסף ינצח מדוכן המנצחים על עיבוד תזמורתי יוצא דופן ל"גרנד דואו" של שוברט. יצירה זו חוברה במקור לפסנתר בארבע ידיים, ותוזמרה במאה ה- 19 ע"י הכנר הנודע יוזף יואכים. זו תהיה הופעתו הראשונה של פרהיה כמנצח עם הפילהרמונית, לאחר קונצרטים רבים בהם הופיע איתה כסולן. הופעתו כאן מעוררת ציפיות גבוהות במיוחד: הוא נחשב לאחד מהפסנתרנים הגדולים בעולם, ונגינתו מאופיינת ברכות, עומק והבנה סגנונית יוצאות דופן.

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד ברובע ברונקס בניו-יורק לפני 65 שנים, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם המשפחה שלו אמור בכלל להיכתב "פרחיה":  השושלת המשפחתית שלו היא של משפחת רבנים בעלת מסורת מפוארת, ששורשיה בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין).

"אבא שלי ברח מיוון לארה"ב ב- 1935", הוא מספר. "היה לו מזל שהוא הצליח לצאת משם בזמן". בבית דיברו לאדינו, ושמרו על אורח חיים יהודי אדוק. "אבי היה פעיל מאוד בבית הכנסת הספרדי בברונקס, ואני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15. הלכתי לבית ספר רגיל, אבל בשבתות הייתי הולך עם המשפחה לבית הכנסת. בגיל 15 התחלתי לשאול שאלות, ובסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. אבל אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. בסופו של דבר, הדת היא הרקע של המוזיקה. הרי אי אפשר להבין את המוזיקה של באך ודומיו בלי להבין מהי אמונה".

**********

פרהיה התחיל לנגן בפסנתר בגיל ארבע, ואת לימודי המוזיקה עשה במאנס קולג' בניו-יורק. הקריירה שלו התחילה לנסוק בשנת 1972, לאחר שזכה בתחרות הפסנתר של לידס. בעקבות הזכייה עבר להתגורר באנגליה, בה הוא חי עד היום. "החיים המוקדמים שלי היו בניו-יורק, ובשלושים השנים האחרונות הבית הוא לונדון", הוא מספר. הוא נשוי לאישה אנגליה, ואב לשני בנים בוגרים.

הקשר של פרהיה עם הפילהרמונית הישראלית החל אחרי זכייתו בתחרות בלידס לפני כשלושים שנה, וכלל הופעות רבות והקלטות לאורך השנים. הקשר התהדק עוד יותר כשבנו החליט להתגייס לצה"ל לפני כעשור. "הוא היה חייל קרבי בנח"ל, והיה מאוד מסור לישראל. הימצאותו בארץ גרמה לי לחשוב שאולי אוכל להקדיש לישראל יותר זמן, והסכמתי לקבל על עצמי את המינוי לנשיא המרכז למוזיקה בירושלים". במקביל רכשה אישתו של פרהיה דירה במגדלי אקירוב בתל-אביב, בה מתגוררים בני הזוג כשהם מבקרים בארץ.

לאחר שחרורו חזר הבן ללונדון והפך לאיש עסקים. הבן השני  לא התגייס, אך מגיע לישראל הרבה ("הוא רוצה להיות קומיקאי סטנד-אפ", אומר פרהיה. "בחור אמיץ").

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא אדם פוליטי, ולא רוצה לנצל לרעה את העמדה שלי כדי להביע דעות פוליטיות. אני גם לא יודע מספיק כדי להביע דעה בעניינים האלו. ברירת המחדל שלי תהיה להגן על ישראל, אבל לא תמיד אני יכול לעשות זאת. לדוגמא, קשה להגן על מדיניות ההתנחלויות. אני מאמין שחייבת להיות מדינה יהודית, והייתי רוצה לראות אותה חיה בשלום עם שכניה. זו גם הסיבה שהייתי שמח לעסוק במוזיקה ערבית במרכז למוזיקה בירושלים, ולתת למוזיקה לגשר בין אנשים".

**********

בהופעות הקרובות שלך עם הפילהרמונית תנצח על עיבוד תזמורתי ל"גרנד-דואו" של שוברט. זו יצירה מאוד נדירה באולמות הקונצרטים.

"זו אכן יצירה שממעטים לבצע בקונצרטים. המוזיקולוג דונלד טובי כתב על התיזמור של יואכים שזוהי 'הסימפוניה הכי חשובה ששוברט לא כתב'. זו יצירה יוצאת דופן, שכתובה בארבעה פרקים ואורכה כמעט 45 דקות. היא נכתבה במקור לפסנתר בארבע ידיים, אבל באופי שלה היא יצירה תזמורתית. התזמור של יוזף יואכים נפלא, כי בכל פעם שיש חזרה על נושא הוא משנה צבע ע"י החלפת כלי".

ניצחת על היצירה הזו בעבר?

"כן. אני מנצח מישנה של תזמורת סנט מרטין בלונדון, ועשיתי את זה איתם".

אתה מרגיש נוח עם שרביט באותה מידה שאתה מרגיש נוח להוביל תזמורת מהפסנתר?

"לא. אמנם למדתי ניצוח וניצחתי על תזמורות, אבל אני לא מנצח מקצועי. אני גם לא מתכוון להפוך להיות כזה. יצא לי לנצח לא מעט, אבל אני עדיין מרגיש הרבה יותר ביטחון מאחורי המקלדת מאשר על דוכן המנצח".

אז למה בכלל לנצח?

"אני פשוט אוהב לעבוד עם עוד מוזיקאים ולא רק לבד על הפסנתר. זה נותן עוד גישות ועוד רעיונות, ופותח הרבה יותר אפשרויות".

ועם זאת, אתה כמעט לא מופיע כנגן קאמרי.

"זה באמת חבל. בשנות העשרים שלי דווקא ניגנתי הרבה מוזיקה קאמרית. כיום זה קורה הרבה פחות, כי אני עסוק מדי בנגינה סולנית".

למעט ההזדמנות לשמוע אותו בקונצרטים, פרהיה מספר כי חברת "סוני" הוציאה בשבועות  האחרונים מהדורה מוגבלת הכוללת את כל ביצועיו המוקלטים בחברה זו. האלבום כולל 68 דיסקים, ביניהם כאלו הכוללים הקלטות אנלוגיות ישנות ששופצו ומופיעות באלבום לראשונה. עוד יש בו חמישה אלבומי די.וי.די, שגם בהם חומר שטרם פורסם בעבר. "לאלבום קוראים 'ארבעים השנים הראשונות' ", הוא מחייך.

**********

לאחרונה נדמה שעולם הפסנתרנות נשלט ע"י צעירים ממזרח אסיה. זה נכון?

"כן, ואני מאוד שמח על מה שקורה שם. יש בסין ובקוריאה התלהבות נפלאה מהמוזיקה. כשאני נותן שם כיתות אמן אני רואה המון אנשים, רובם צעירים, שמגלים עניין עצום בנגינה. זה נכון גם לארה"ב- נתתי לאחרונה כיתת אמן בג'וליארד, וגם שם רובם סינים וקוריאנים. הם עובדים קשה ומסורים מאוד. מה שכן, הרבה מהם צריכים ללמוד שיש במוזיקה יותר מאשר רק טכניקה. הם צריכים עדיין להכיר את המסורת המערבית. אני לא מדבר על קוקה-קולה והמבורגרים, אלא על האיזורים העמוקים של התרבות המערבית".

מה דעתך על תופעה פסנתרנית כמו לאנג לאנג?

"הוא מאוד מרשים, אבל צריך עוד להתפתח. אני לא אוהב את שפת הגוף המוגזמת שלו. לאנג לאנג תופס את עצמו כ'אנטרטיינר', ורוצה שהקהל יאהב אותו. לדעתי זו שגיאה. בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל ולהתמקד ברגשות של המלחין. זו טעות לנסות לשעשע את הקהל, כי זו פנייה למכנה המשותף הנמוך. כשאתה מנסה לענג אתה מחמיץ את הצד התת-מודע של המוזיקה, שאנשים מתחברים אליו גם אם הם אינם מבינים אותו. ארתור רובינשטיין, לדוגמא, ניגן כמו ספינקס אבל הצליח לרגש. אני מאמין שגם לאנג לאנג ישתנה עם הזמן, והאמת היא שזה כבר מתחיל לקרות אצלו. בגיל מסוים כבר אין ברירה", הוא צוחק, "הגוף כבר לא מספיק גמיש לכל התנועות האלו".

אם כבר מדברים, בזמנו התעוררה דאגה לקריירה שלך בעקבות בעיות רפואיות.

"נכון. היה לי סיבוך ביד בעקבות זיהום, וזה הטריד אותי עד לפני שנתיים. לשמחתי זה מאחורי".

**********

אתה מזוהה עם הקלאסיקנים- מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"העניין שלי בקלאסיקנים התחיל כבר בילדות המוקדמת. מאוחר יותר התעניינתי גם במלחינים מודרניים, אבל אז גיליתי שאני זקוק לבסיס של טונאליות כדי להתחבר למוזיקה. לאחר מכן, בהשפעת ולדימיר הורוביץ, עסקתי תקופה גם ביצירות וירטואוזיות של ליסט, רחמנינוב ודומיהם. הורוביץ טען ש'אם אתה רוצה להיות יותר מוירטואוז – קודם כל אתה צריך להיות וירטואוז'. אבל לא נשארתי שם הרבה, ודי מהר חזרתי אל מה שגדלתי עליו. הוספתי לרפרטואר רק את באך".

עם זאת, לתנועת המוזיקה המוקדמת לא התחברת.

"לא הייתי חלק מהתנועה, אבל אני אסיר תודה על קיומה. בזמנו לקחתי שיעורים על צ'מבלו כדי להכיר את הכלי וללמוד איך אפשר להוציא ממנו אקספרסיביות. הרי באך לא היה מלחין מיכני, בניגוד לדרך בה הוא נשמע בביצועים משנות השישים. אנשי המוזיקה המוקדמת נתנו לביצועים שקיפות וחדות של צליל שלא היו קודם. הסיבה שלא הצטרפתי לתנועה היא שלדעתי אפשר לנגן באך בצורה הרבה יותר מעניינת בפסנתר. יש יותר ניואנסים, אפשר להציג יותר דברים, וזה יותר קל למאזין. באך אמנם לא ניגן בפסנתר מודרני, אבל אני בטוח שהיה מאוד אוהב אותו".

פורסם ב"גלובס", 16.12.2012

האלבום הזה מנציח את שיאו של מבצע מוזיקלי ואנושי בקנה מידה עצום, שאותו הוביל בפברואר האחרון המנצח הוונצואלי המטאורי גוסטבו דודאמל. במהלך המבצע, שזכה לשם "פרויקט מהלר", ניצח דודאמל על כל הסימפוניות של מהלר בקראקס ובלוס-אנג'לס. המבצעות היו שתי התזמורות שבראשן הוא עומד- תזמורת "סימון בוליבאר" מוונצואלה, והתזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס.

תזמורת "סימון בוליבאר" היא ספינת הדגל של "אל סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של ונצואלה שדודאמל עצמו הוא אחד מבוגריה. במערכת לומדים כיום 400,000 ילדים, שמקבלים חינוך מוזיקלי במימון ממשלתי מלא. רובם מגיע משכונות עוני ומצוקה, והחינוך המוזיקלי נותן להם אפשרות לצאת מהשכונה לחיים טובים יותר. הרמה המצוינת של הנגנים הצעירים מאפשרת להם לנגן כתף אל כתף עם נגני התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, שרובם מבוגרים ומנוסים בהרבה. ההתלהבות של הצעירים מוונצואלה מהמוזיקה של מהלר מזכירה לנו עובדה משמחת: המוזיקה הקלאסית לא מתה, היא פשוט עברה מהמרכז העולמי (אירופה וצפון-אמריקה) אל הפריפריה (בהתחלה מזרח-אסיה, ועכשיו גם מרכז ודרום אמריקה).

הבחירה להקליט מכל הסימפוניות של מהלר דווקא את השמינית הגיונית מאוד, כיוון שהיא הסימפוניה הגרנדיוזית ביותר שלו. היצירה זכתה בימיו של מהלר לשם "סימפוניית האלף", כי בביצוע הבכורה שלה היו על הבמה אלף מבצעים. הביצוע של דודאמל שובר אפילו את השיא הזה: על הבמה יש שמונה סולנים, מאתיים נגנים, ומשהו כמו 1300 זמרים.

ואכן, האלמנט שתופס מיד את העין בהפקה הוא יער הראשים של המקהלה העצומה. לביצוע גויסו בין היתר קרוב לעשרים מקהלות ילדים מרחבי ונצואלה, מן הסתם כדי לשתף כמה שיותר תלמידים בחוויה. אז נכון, הדיקציה הגרמנית של הילדים לא מושלמת, ונכון גם שלעיתים חלק מהם נראים קצת אבודים בהמון. אבל, באופן מפתיע, התוצאה הקולית מאוזנת ולא מוגזמת, והניואנסים של מהלר לא הולכים לאיבוד. את הקרדיט על כך יש לתת לדודאמל, ומן הסתם גם להכנה קפדנית.

בביצוע משתתפים גם שמונה זמרים סולנים, רובם אירופאים או אמריקאים. רמת הביצוע שלהם נעה בין "סביר" לבין "מצוין", כשהבולטת מכולן היא זמרת המצו-סופרן הנהדרת אנה לארסון. פחות אהבתי את הבריטון האמריקאי בריאן מאליגן (בגלל הדיקציה) ואת הטנור בורקהארד פריץ (בגלל הקול המתכתי), אבל נפילות של ממש מבחינת השירה הסולנית אין.

גוסטבו דודאמל. צילום: כריס כריסטודואולו

מבחינה מוזיקלית זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר שיש בשוק לשמינית של מהלר, בודאי לא בהשוואה לביצועי אודיו מובילים (האהוב עלי הוא זה של רפאל Kubelik מ- 1971, ויש עוד). עם זאת, מבחינה אנושית וחברתית הוא מרגש בצורה יוצאת דופן. זהו פרויקט אנושי אדיר וחוצה גבולות, שמראה שעוד יש בעולם אנשים צעירים שמבצעים מהלר בעיניים נוצצות וחדורות התלהבות. הרבה מהקסם טמון גם בניצוח של דודאמל עצמו, שפשוט תענוג להסתכל עליו. מעודן, מדויק, מלא רגש וחום, וכולו משדר אהבת אדם ואהבת מוזיקה. איזה מנצח גדול.

ההשתחוויה בסיום הביצוע מספקת שיא נוסף, שכן ההתרגשות בקהל ובין המבצעים עולה על גדותיה. ההורים הגאים בקהל מנופפים לילדים, הזמרים הצעירים פורצים בבכי של התרגשות, מחיאות הכפיים מחרישות אוזן, והכול חגיגי ונלהב. מי היה מאמין שגוסטב מהלר יעורר רגשות כל כך עזים כמאה שנים לאחר מותו.

פורסם ב"גלובס", 27.11.2012

לצפייה בטריילר של הדי.וי.די:

בשעה טובה פורסם הסיור המוזיקלי אותו אדריך לחו"ל בקיץ הקרוב. הסיור יתקיים בין ה-24- 19 ביוני 2013, ויתמקד בלייפציג וברלין. הוא כולל תיירות ממוקדת במוזיקה, וכן ביקור בחמישה קונצרטים נבחרים. שלושה מהם הם במסגרת "פסטיבל באך" בעיר לייפציג- ביניהם, בין היתר, ביצוע של "יוהאנס פסיון" מאת באך בכנסיית סט. תומאס בניצוח ג'ון–אליוט גרדינר.

בנוסף הוא כולל שני קונצרטים מלהיבים בברלין: הקונצרט השנתי באוויר הפתוח של הפילהרמונית של ברלין ב- Waldbuehne ("במה ביער") בניצוח סיימון ראטל, וקונצרט סימפוני חגיגי באולם ה"פילהרמוני" של ברלין, בניצוחו של גוסטאבו דודאמל.

הסיור הוא של "רואים עולם- החברה להגנת הטבע". כל הפרטים כאן. 

ולדימיר יורובסקי עם הפילהרמונית הישראלית. צילום: דן פורגס

הפילהרמונית מעלה בימים אלו את האופרה "פיק דאם" (מלכת עלה) מאת צ'ייקובסקי, בביצוע קונצרטי. האופרה מספרת את סיפורו של הרמן, קצין צעיר המהמר בקלפים כדי שיוכל לזכות בסכום כסף גדול ולהתחתן עם אהובתו. הרצון לזכות בהימור הופך לאובססיה, ובסופו של דבר הוא מאבד את אהובתו, את כספו ואת חייו. החוויה מביצוע הבכורה של האופרה ביום חמישי לא היתה מושלמת, אבל בשורה תחתונה זוהי הפקה נהדרת שכדאי מאוד לשמוע.

כוחה של ההפקה טמון, קודם כל, באיכות יוצאת דופן של מבצעים. ראש וראשון להם הוא המנצח, ולדימיר יורובסקי (Jurowski). יורובסקי (40) נחשב לאחד המנצחים הבולטים של הדור הצעיר בעולם כיום, והופעת הבכורה שלו בפילהרמונית הבהירה היטב למה. היה תענוג לצפות בו בעבודה, עם ניצוח שהיה אקספרסיבי, מדויק ומעודן בו זמנית. השליטה שלו בכוחות הביצוע הגדולים היתה מעוררת התפעלות, והוא הצליח להוביל את האופרה הארוכה (שלוש וחצי שעות) כמעט ללא נפילת מתח. מנצח גדול.

בנוסף ליורובסקי התפארה ההפקה בסוללה מרשימה של זמרים, רובם ככולם רוסים. כמעט כולם היו מצוינים, ושרו ברמה שכל בית אופרה בעולם היה חותם עליה בשמחה. כצפוי, בלט במיוחד זמר הבריטון הגדול סרגיי לייפרקוס (Leiferkus). יש לו קול יפהפה, נוכחות בימתית בטוחה בעצמה ואצילות בסגנון של פעם, שהתאימו מאוד לתפקיד. פחות אהבתי את הטנור אולג קולקו (Kulko), ששר את התפקיד הראשי של הקצין הצעיר הרמן. היו לו רגעים יפים, אבל הקול שלו לא היה מספיק יציב והוא לא שיכנע מבחינה רגשית. לתפקיד הזה דרוש טנור צעיר יותר ונלהב יותר.

שבחים נוספים מגיעים למקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, ששרה בצליל מגובש ומלא עוצמה ובדיקציה רוסית משכנעת. הפילהרמונית עצמה נענתה ליורובסקי בהתלהבות לא רגילה, והפיקה צליל חם ומבריק מהסוג ששמור למנצחים אהובים במיוחד. נקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין השניים.

למרות שלל השבחים, היו בביצוע גם לא מעט נקודות תורפה. ראשונה, כצפוי, היתה סוגיית האולם. את זה שאולם "סמולארש" אינו מתאים לקונצרטים אנחנו כבר יודעים, אבל הפעם גילינו שלאופרות הוא מתאים עוד פחות. הרגש לא עובר, הקולות לא מהדהדים, ההעמדות מאולצות כי אין מקום לכולם, כדי להשמיע צלילים מאחורי הקלעים צריך לפתוח את דלתות האולם, וכך הלאה. היה ברור לגמרי שהמפיקים עשו כל שביכולתם כדי שהעסק יעבוד בכל זאת, אבל בהשוואה לאולם נורמלי (ואפילו היכל התרבות הוא נורמלי במקרה זה) ההפקה נראתה כמו אילוץ אחד גדול.

מה שעוד הפריע היתה ההתנדנדות בין הביצוע הקונצרטי למדיום האופראי. בביצוע קונצרטי פשוט עומדים ושרים, אבל כאן ניסו להוסיף קצת בימוי. לטעמי, התוצאה היתה לא אחידה. חלק מהזמרים בוימו יותר וחלק פחות; אביזרים מסוימים (כמו קלפים או מכתב) הופיעו וחלק לא; וכך הלאה. זה הגיע לאבסורד במקום בו הרוזנת נרצחה מאקדח שלא היה, ופשוט מתה באופן וולונטרי על הבמה. אקדח פורים בעשרים שקל היה פותר את הבעיה בקלות.

למרות ההסתייגויות, מדובר בביצוע מצוין לאופרה יפה ולא הכי מוכרת. מומלץ בחום.

האופרה "פיק דאם" בביצוע קונצרטי בפילהרמונית הישראלית. מנצח: ולדימיר יורובסקי. אולם סמולארש, ת"א, 8.11. האופרה תבוצע עד ה- 17 בחודש.

פורסם ב"גלובס", 12.11.2012

מה משותף ל"סרנדה גרוטסקית", "מינואט עתיק", "אליסה" ו"מירה"? התשובה- כולן יצירות של המלחין הצרפתי מוריס ראוול (1937- 1875), וכולן שייכות לשוליים הלא מוכרים של הרפרטואר שלו. כעת אפשר להתוודע אליהן, כמו גם לשורה ארוכה של יצירות אחרות, באוסף נהדר של חברת DECCA.

האוסף כולל 14 דיסקים, ומציג את מכלול היצירות של ראוול בז'אנרים השונים בהם הלחין: יצירות לפסנתר, מוזיקה קאמרית, קונצ'רטי לפסנתר, מוזיקה ווקאלית ועוד. כולן מופיעות בביצועים מצוינים, שיצאו במהלך שלושים השנים האחרונות עם שלל מבצעים מוכרים כמו  ולדימיר אשכנזי, איבו פוגורליץ', רביעיית מלוס (Melos), שלישיית בוזאר, מנצחים כמו סיימון ראטל וקלאודיו אבאדו, ועוד רבים וטובים.

בין היצירות יש גם עיבודים שעשה ראוול ליצירות של אחרים, ובראשן העיבוד היפהפה לשני פסנתרים ל"שלושה נוקטורנים" של דביסי (שחוברו במקור לתזמורת). בולט בהיעדרו רק העיבוד התזמורתי המפורסם של ראוול ל"תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, וחבל.

לאוסף נלווית חוברת ובהן מילות היצירות הקוליות שמבוצעות בו. בעידן הדיגיטלי זהו בונוס משמעותי, כי חברות אחרות כבר ויתרו מזמן על חוברת מודפסת ומעדיפות לשלוח את המאזין לאינטרנט.

לסיכום: האוסף מציע הזדמנות מצוינת להיכרות עם מכלול יצירתו של ראוול, במחיר מוזל ובביצועים טובים. מומלץ מאוד.

 ראוול- The Complete Edition. אוסף מוזל בן 14 דיסקים של Decca.

—————————————————————————————————————————————————-

"הנודד" (Wanderer). אנדראס שול ותמר הלפרין. דיסק DECCA.

זמר הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול (Scholl) היה ונשאר אחד האהובים עלי בתחומו בעולם. הוא התפרסם בזכות ביצועים נפלאים ליצירות מתקופת הרנסאנס והבארוק, ובשנים האחרונות עבר לבצע גם רפרטואר מגוון מתקופות מאוחרות יותר.

לשול יש קשר ישיר לארץ: בת זוגו בשנים האחרונות, ומלפני כמה חודשים גם אשתו, היא הפסנתרנית הישראלית תמר הלפרין. בימים אלו יצא לשוק הדיסק הראשון של השניים כזוג מוזיקלי: שול שר, הלפרין מלווה בפסנתר. הדיסק נקרא Wanderer (בגרמנית- "הנודד"), והוא מציג שירים ויצירות לפסנתר מאת מוצרט, היידן, שוברט וברהמס. חלק מהשירים מוכר מאוד, וחלק יחדש גם לאוהבי מוזיקה מושבעים (חשוב לציין שלא כולם הם פאר היצירה, למרות הייחוס של המלחינים).

ביצוע שירים של מלחינים אלו ע"י זמר קונטרה-טנור הוא מאוד לא מקובל, כיוון שאופנת הקונטרה-טנורים כבר חלפה מן העולם בתקופה בה פעלו (במיוחד אצל שוברט וברהמס). אבל שול נודע כמי שאוהב לקרוא תיגר על המוסכמות, וזה עובד. הביצוע פה משלב קול יפהפה, רגישות עילאית לטקסט ולמוזיקה, ויכולת הגשה פנטסטית.

בחברת DECCA לא לקחו סיכונים, והבהירו היטב מי הגיבור האמיתי של הדיסק. שול מופיע בשבעה צילומים שונים בחוברת המצורפת, ואילו הלפרין- רק פעם אחת; הוא מופיע על העטיפה, היא לא; הפונט בו מופיע שמו גדול יותר; וכך הלאה. לך תתווכח עם שיקולים מסחריים. ועם זאת, מבחינה מוזיקלית הלפרין ראויה לכל השבחים: הליווי שלה מעודן וקשוב, ועושה למוזיקה ולזמר שירות מצוין.

 —————————————————————————————————————————————————

 פרוקופייב- סונטות המלחמה. פסנתר: בוריס גילטבורג. דיסק Orchid Classics.

 הפסנתרן הישראלי בוריס גילטבורג, בן 28, פרץ לתודעה הציבורית כאשר זכה במקום השני בתחרות רובינשטיין בשנה שעברה. הרזומה שלו מתחיל עוד הרבה לפני כן, וכולל הופעות עם תזמורות סימפוניות מובילות ברחבי העולם ורסיטלים סולניים באולמות המכובדים ביותר.

האלבום הסולני החדש של גילטבורג כולל רפרטואר אתגרי במיוחד: סונטות 6 עד 8 של פרוקופייב, המוכרות בשם "סונטות המלחמה". המלחין החל לעבוד עליהן בשנת 1939, וסיומן נדחה עקב מאורעות מלחמת העולם השנייה. הסונטות נחשבות לאתגר פסנתרני משמעותי, כיוון שהן לא רק דורשות יכולת טכנית גבוהה אלא משלבות טווח עצום של רגשות, צבעים ומצבי רוח.

ביצוע הסונטה מס' 6 לאחר המלחמה זכה לתגובה צוננת של השלטונות הסובייטיים. הפרק הראשון של הסונטה מתאר את זוועות המלחמה באופן בוטה, והיה רחוק מלענות על דרישות השלטון שהעדיפו יצירות קלות ונגישות להמונים. גם הסונטות האחרות מציבות בפני המאזין אתגר משמעותי.

הביצוע של גילטבורג לסונטות מרשים מאוד. הוא מעולה מבחינה טכנית, ומציג בצורה משכנעת את קשת הרגשות העשירה שמובעת ביצירות. גם איכות ההקלטה מצוינת. הסונטות כאמור אינן קלות להאזנה, אך מאזין שיהיה מוכן להתמודד איתן ימצא בגילטבורג פרשן עמוק, מבריק ובשל.

פורסם ב"גלובס", 7.11.2012

ברק טל. צילום: דני כיתרי

אנסמבל סולני תל-אביב, מההרכבים הקאמריים המובילים בישראל, מציין העונה כמה חידושים מהותיים. ראשית, האנסמבל חזר להופיע באולם "שטריקר" בתל-אביב, לאחר גלות ארוכה עקב שיפוצים. שנית, להרכב הצטרפה סוף-סוף גם מקהלה (ההרכב הקאמרי "זמרי קולגיום"). שלישית, האנסמבל מנסה להגדיר מחדש את אופי הקונצרט הקלאסי בדרכים יצירתיות. לדוגמא- קטעי וידאו בהם האמנים מדברים בקצרה על עצמם ועל היצירות, או שיבוץ הפתעה מוזיקלית שלא מופיעה בתכנייה. הפעם זו היתה יצירה חמודה של המלחינה הצעירה נעמה תמיר, שכללה הלחנה של קטעי עיתונות אקטואליים. הרעיון של קטעי הוידאו אמנם אינו חדש (זכות הראשונים נתונה לסידרה הקאמרית במוזיאון ת"א), אבל באנסמבל סולני ת"א לקחו זאת צעד קדימה והקרינו גם את הטקסטים המושרים, צילומים מחזרות וכדומה. הקרנת הטקסטים ושמות הפרקים מייתרת כמעט לגמרי את הצורך לדפדף בתכנייה בזמן הנגינה, וזהו יתרון גדול כי כך נמנע רעש הדיפדוף המעצבן שנשמע בדרך כלל באמצע הביצוע.

מבחינה מוזיקלית טהורה, הקונצרט היה לא אחיד ברמתו. שיאו הברור היה עם היצירה "אור גדול" של יחזקאל בראון, לפסוקים מספר ישעיה. בראון, בן 90, כתב כאן יצירה שלוקחת בחשבון קודם כל את המאזין- עניין די נדיר בנוף המוזיקלי כיום. היא יפה מאוד ונגישה אך גם עמוקה, ויש בה רגעים מרגשים ממש. זמרת הסופרן קרן הדר ביצעה את היצירה בצורה נפלאה, בשיתוף פעולה מושלם עם נגן הקרן אלון ראובן. גם האנסמבל והמקהלה עשו ליצירה זו שירות ראוי. הרגע המרגש בו הודה בראון למבצעים, כשהוא נעזר באשתו כדי לעמוד, לא יישכח במהרה.

יתר הביצועים במהלך הערב הרשימו פחות, אולי עקב חוסר ניסיונו של ברק טל בעבודה עם מקהלה. ל"זמרי קולגיום" יש קולות יפים ובסיס קולי איתן, אך המקהלה נשמעה חזקה מדי, ללא זרימה מספקת, ללא איזון בין הקולות ועם דיקציה גרמנית לא משכנעת. יתכן שגם הצורך להתרגל לאולם החדש מבחינה אקוסטית פגע בתוצאה הסופית. בסינפוניית המיתרים של מנדלסון, ללא המקהלה, חזר טל למגרש הביתי והפיק מההרכב צליל יפה וגמיש. חבל רק שמדובר ביצירת נעורים משמימה שנשמעת כמו תרגיל בקומפוזיציה, וגם בביצוע טוב קשה להתלהב ממנה.

ועוד מילה בענייני אקוסטיקה- לטעמי, האקוסטיקה של האולם החדש נשמעת קצת "קשוחה" יותר מזו של קודמו, שהיתה רכה ואינטימית. באולם החדש הצלילים מהבמה נשמעים חזקים ונוקשים יותר, וכדי להשיג רכות נדרשת הפקה עדינה ושקטה במיוחד. מעניין איך הדברים יישמעו בהרכבים קאמריים קטנים יותר. נגלה בהמשך העונה. בכל מקרה, זו עוד הדגמה לחמקמקותו של מושג האקוסטיקה – והיא מעלה דאגה כנה לתוצאה שתתקבל בהיכל התרבות בסיום השיפוץ.

למרות המגבלות, אנסמבל סולני תל-אביב היה ונשאר גוף צעיר, יצירתי ומלא כוונות טובות, שמעז לעשות דברים אחרת. כך, לדוגמא, זהו ההרכב התזמורתי היחיד כיום שמשבץ בתכנייה את תמונות הנגנים עם שמותיהם, ועוד בצבע. מסתבר שאלו לא רק אלמונים שאוחזים בכלי נגינה, אלא בני אדם עם שמות ופנים! זה אולי עניין שולי, אבל הופך את האווירה בקונצרט להרבה יותר נעימה.

אנסמבל סולני תל-אביב עם מקהלת "זמרי קולגיום" וסולנים. מנצח: ברק טל. אולם שטריקר תל-אביב, 21.10. 

פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 22.10.2012