Skip to content

הכן עצמך ל"לה טרוויאטה"

27 באוקטובר 2005

פורסם ב"גלובס", 26.10.2005

 

בצירוף מקרים משונה למדי, זוהי העונה השניה ברציפות בה מבצעות הן האופרה הישראלית החדשה והן הפילהרמונית את אותה האופרה בסמיכות זמנים קרובה. בשנה שעברה זו היתה "טוסקה" של פוצ'יני, והפעם- "לה טרוויאטה" של ורדי. האופרה, למי שלא מכיר, מספרת את סיפורה אהבתה הטראגי של ויולטה, קורטיזנה פריסאית, לבן אצילים בשם אלפרדו. מבחינה מילולית "לה טרוויאטה" פירושה "הסוטה מדרך הישר"; קורטיזנה היא זונת צמרת, המשמשת כפילגש בחוגי החברה הגבוהה. אלא שאלפרדו הוא בן למשפחת אצולה, ולכן זוהי כמובן אהבה בלתי-אפשרית. בנוסף לכל הצרות ויולטה גם חולת שחפת, כך שבסוף היא אמנם מתאחדת עם אהובה אבל מתה בזרועותיו מיד אחר כך. עבור המאזין בן-זמננו הסיפור לחלוטין לא רלוונטי, אלא שהמוסיקה היפהפיה שחיבר ורדי עבור האופרה הפכה אותה לאחת האהובות והמבוצעות ביותר ברפרטואר.

על ההפקה הקונצרטית בפילהרמונית, שרצה בימים אלו, כתבתי כאן לא מזמן. ההפקה באופרה תתחיל בנובמבר, והיא מסקרנת בהרבה כיוון שתהיה בבימוי מלא. למי שמעוניין להתכונן לה מבעוד מועד יש לא מעט אופציות, הן ב- DVD והן בדיסקי אודיו רגילים. אופצית ה- DVD, כמובן, עדיפה בהרבה; אופרות נועדו להיראות ולא רק להישמע. כדי לדעת איזה ביצוע לבחור כדאי להכיר את החלוקה העקרונית בין סגנון הבימוי ה"מסורתי" לבין הסגנון ה"מודרני". הראשון, והמקובל יותר, הוא בבימוי ותפאורה רגילים, המשחזרים את הרקע והתפאורה התקופתיים. הבימוי המודרני, לעומת זאת, נועד לנתק את האופרה מהרקע ההסטורי שלה ולהפוך אותה לאל-זמנית, כלומר רלוונטית לכל תקופה. הפקות כאלו משתמשות באמצעי בימוי, תאורה ולבוש "אומנותיים" יותר, ולכן הן בדרך כלל נועזות יותר וגם שנויות יותר במחלוקת. באירופה הפקות "מודרניות" הן די נפוצות; בארץ, אם אני מתרשם נכון, יש נטיה ברורה להעדיף את הגירסאות השמרניות. אגב, בתור מי שבדרך כלל סולד מהפקות מודרניות, אני חושב שזה לא בהכרח רע.

הפקת ה- DVD הנסקרת כאן, שיצאה ממש השנה, שייכת לסגנון המודרני. היא בוצעה בפסטיבל "אקס אן פרובאנס" לפני שנתיים, עם תזמורת פאריז בניצוחו של יוטאקה סאדו. את התפקיד המרכזי של ויולטה שרה מירל דלאנש (Mireille Delunsch), שמוכרת היטב דווקא משדה המוסיקה המוקדמת. דלאנש עושה כאן את תפקיד חייה: היא מציגה באופן מושלם את דמותה השברירית והמושכת של ויולטה, והשילוב הטראגי שהיא חווה בין אהבה ומוות.

הבימוי של פטר מוסבאך (Mussbach) מסייע מאד להתמקדות בגיבורה. זהו בימוי מינימליסטי ו"קר" מבחינת המראה הכללי של הבמה, ומרבית הזמן גם מנעד הצבעים שלו מצומצם. נראה שהבימוי הזה היה זול למדי, כי מרבית האופרה אין על הבמה כמעט כלום. את הריק הזה ממלאת עבודה רבה עם תאורה, שנותנת לכל העסק מימד כמעט חללי.

דמותה של ויולטה מוצגת באופן טראגי לחלוטין, כמי שהולכת אל מותה כבר מתחילת העלילה. "ויולטה מתה למול עינינו ממש", מסביר מוסבאך בחוברת המצורפת. "הסיפור היה יכול להיות בן-זמננו. ויולטה היתה יכולה למות מסרטן או מאיידס. זה בכלל לא משהו שרחוק מחיינו כיום". אבל ויולטה לא מתה מאיידס אלא משחפת, וגם לזה מוסבאך- שהוא בין השאר רופא- מתייחס. "השחפת גרמה לחולים להראות שקופים, יפהפיים", הוא אומר. "כמובן שזה הביא גם לאידיאל הרומנטי של מוות משחפת כאידיאל יופי". כתוצאה, הוא מציג את ויולטה כעין רוח רפאים, שכולה לבן. בבנייה הזו של הדמות יש משהו מאד לא ריאליסטי מצד אחד, אך מצד שני גם מאד אנושי ונוגע ללב.

הביצוע המוסיקלי מיוחד לא פחות. סאדו מוביל את התזמורת, המקהלה והסולנים לביצוע מאופק יחסית מבחינה מוסיקלית, אך חזק מאד מבחינה רגשית. בלי שטיקים, בלי מניירות רומנטיות מיותרות, וזה נשמע נפלא. צוות הזמרים מצוין גם הוא, במיוחד זמר הבאס זלקו לוצ'יץ' (Lucic) בתפקיד האב, ג'רמונט. האריה המפורסמת במערכה השניה, בה ג'רמונט קורא לבנו אלפרדו להיזכר בפרובאנס מולדתו, היא פשוט יופי צרוף.

למי שמכיר את "לה טרוויאטה" בגירסאות מסורתיות, ה"מודרניות" הזו- גם בבימוי וגם בביצוע המוסיקלי- תהיה ללא ספק משונה. מצד שני, למי שפתוח לחוויות חדשות זו הפקה שכדאי מאד להכיר.

 

ורדי- לה טרויאטה. מנצח: יוטאקה סאדו. DVD "בל אייר". יבוא: MCI.

 

 

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: