הגדולים של 2005

מתוך סיכום השנה של "גלובס", 28.12.2005

יש לעולם המוסיקה הקלאסית בארץ שתי בעיות עיקריות, שהתחדדו מאד השנה. הראשונה היא גילו המתקדם של הקהל, עובדה שגורמת לכך שאולמות הקונצרטים כאן נראים כמו מוסדות גריאטריים. קהל צעיר כמעט ואין בכלל. רק אלוהים יודע מה יהיה מצב המוסיקה הקלאסית עוד עשרים שנה, כשהקהל הותיק כבר לא יהיה פעיל עוד. הבעיה השניה, באופן פרדוקסלי, היא שיש הרבה יותר היצע מביקוש: יש המון תזמורות, אבל רובן נאבקות על קיומן. ושומעים את זה. הקונצרט הישראלי הממוצע מציע בד"כ חוויה של צליל כבד, עייף ולא נקי.
אם להיות בוטה, אפשר לומר בזהירות שיש היום בארץ רק שתי תזמורות שבאמת מצליחות לרגש. הראשונה היתה ונשארה הפילהרמונית. נכון, לא תמיד. אבל כשיש מולה מנצח גדול, והיא היחידה שבאמת מביאה לארץ מנצחים כאלה, היא מצליחה להתיז ניצוצות. לאחרונה זה קרה במרץ השנה, עם גוסטבו דודאמל. צעיר בן 25 מונצואלה, שהביצועים שלו לחמישית של מהלר ולתשיעית של דבוז'אק היו חוויה לא פחות ממדהימה. דודאמל הוא שם שכדאי מאד לעקוב אחריו, כי הפילהרמונית מתכוונת להביא אותו שוב וזו תהיה חוויה שאסור להחמיץ.
התזמורת המובילה השניה שבלטה השנה היא "אנסמבל סולני תל-אביב" של המנצח הצעיר ברק טל. זוהי תזמורת סולנים תוססת, שמופיעה רק מספר פעמים בשנה ומקפידה בקנאות על איכות מוסיקלית. אני עוד נפעם מהקונצרט האחרון שנתנו, בהדרכתה של הויולנית טבאה צימרמן: ערב עם רפרטואר מגוון ולא מתחנף, קהל אינטליגנטי וקשוב, אולם מפוצץ, נגנים עירניים ומחויכים, ואיכות ביצוע עוצרת נשימה. מחיאות כפיים כאלו לא נשמעו בקונסרבטוריון "שטריקר" כבר הרבה זמן, וכל אחת מהן היתה מוצדקת. לעומת עשרות החלטורות שראיתי השנה בתזמורות אחרות, זו היתה חוויה משיבת נפש ממש.