דיסקים חדשים- שיץ, פרגולזי, בטהובן

מתוך "גלובס" 27.2.2006

שיץ- סימפוניה סאקרה III. קנטוס קלן, קונצ'רטו פלאטינו. מנצח: קונרד יונגהאנל. דיסק כפול "הרמוניה מונדי".
היינריך שיץ היה אמנם גרמני, אבל המוסיקה הדתית שלו מבוססת על הסגנון האיטלקי של סוף הרנסאנס. בגדול, זה אומר שירה רב-קולית מורכבת למספר קולות, עם הכפלה עשירה של כלי נגינה ובמיוחד של כלי נשיפה ממתכת. שיץ למד את הסגנון המפואר הזה בונציה, ויישם אותו על טקסטים דתיים בגרמנית שקובצו תחת השם "סימפוניה סאקרה" ("מוסיקת קודש"). האלבום החדש של ההרכב הגרמני המצוין "קונצ'רטו קלן" מציג את הכרך השלישי של ה"סימפוניה סאקרה", שחובר ב- 1650. זהו אוסף של קטעים רב-קוליים בגרמנית, בליווי כלי מגוון המכפיל את הקולות. נו, אז? זה נפלא, אבל במנות קטנות. מצד אחד, הזמרים של "קונצ'רטו קלן" הם מופת של דיוק, ליטוש וצבע מקהלתי. השירה שלהם פשוט מושלמת. גם הליווי, שכולל בין היתר את הרכב כלי הנשיפה העתיקים "קונצ'רטו פלאטינו", מדויק ועשיר. מצד שני, הבעיה המרכזית באלבום הזה היא במונוטוניות היחסית של הקטעים, מה שאומר שאם שמעת קטע-שניים די הבנת את העניין. בקיצור, מומלץ בעיקר למשוגעי בארוק ו/או שירת מקהלה קאמרית.

פרגולזי- סטאבט מאטר. מנה, ריאל. קונסורט ריצ'רקאר. מנצח: פיליפ פיירלו. דיסק "מירארה". יבוא: MCI.
האמת היא שה"סטבאט מאטר" של פרגולזי כבר יצאה מהאף מרוב ביצועים. היצירה, שמתארת את סיבלה של אם ישוע למול בנה הצלוב, כתובה לסופרן, אלט ותזמורת, ונחשבת ליפה מאד וגם קלה יחסית לביצוע. מקהלות מקומיות מבצעות אותה לכן לא מעט, שלא לדבר על עשרות ההקלטות שיש בשוק. בקיצור, צריך ביצוע מיוחד באמת כדי שתצליח לרגש שוב. והנה, הביצוע הזה מצליח. את תפקיד האלט ממלא הספרדי קרלוס מנה (Mena), אחד מזמרי הקונטרה-טנור הנפלאים שיש היום. יש לו קול צלול ועשיר בגוונים, והבנה סגנונית עמוקה שנשענת על שנים רבות של שירה עם הרכבים תקופתיים מובילים (בין היתר הוא שר אצל ג'ורדי סבאל). את תפקיד הסופרן שרה נוריה ריאל (Rial), זמרת קטאלונית עם סופרן חודר ומעודן. הליווי הוא של קונסורט ריצ'רקאר המצוין, המנגן בכלי תקופה. התוצאה היא ביצוע תקופתי מסוגנן ונקי, שמצליח להציג את המוסיקה ללא שכבת המתקתקות העודפת שאפשר לשמוע בביצועים אחרים. אגב, יש לזה גם צד הפוך: מי שמעדיף את היצירה בביצועים רומנטיים מן הסתם ימצא את הביצוע הזה "יבש" מדי. עוד בדיסק ה"סאלבה רג'ינה" של פרגולזי לאלט סולו בביצועו של מנה, וקונצ'רטו יפה של דוראנטה.

בטהובן – רביעיית מיתרים אופוס 135, וולטון- סונטה למיתרים. אמסטרדם סינפוניה. דיסק "צ'אנל קלאסיקס".
רעיון נחמד: הרביעיה האלמותית של בטהובן, אופוס 135, בעיבוד לתזמורת קאמרית. מה זה אומר? שבכל חטיבה יש חמישה או שישה נגנים, במקום נגן אחד ברביעיה רגילה. בנוסף, יש בתזמורת גם שני נגני קונטרבס שמכפילים את הצ'לו. על הביצוע חתומה התזמורת ההולנדית "אמסטרדם סינפונייטה", והתוצאה נשמעת דווקא די יפה. תוספת הכלים נותנת למוסיקה נפח ועומק, וזה מרשים במיוחד בפרק האיטי היפהפה (רצועה 3). מצד שני, ההרכב התזמורתי נשמע קצת מסורבל בפרק האחרון, בו כתב בטהובן מעל התווים את השאלה "האם זה חייב להיות?" וענה לעצמו בחיוב. לטעמי, השאלה הזו נשמעת הרבה יותר נוקבת בהרכב המקורי. בכל מקרה, הבטהובן הוא רק תירוץ: היצירה בה גאים חברי ה"סינפונייטה" במיוחד היא ה"סונטה למיתרים" של וויליאם וולטון האנגלי, שמופיעה בהמשך הדיסק. זו יצירה מודרנית יחסית (חיבורה הסתיים ב- 1973), שגם היא חוברה במקור לרביעיית מיתרים ועובדה לתזמורת קאמרית ע"י וולטון עצמו. סגנונה משלב הבעה רגשית פוסט-רומנטית עם טכניקות הלחנה של המאה העשרים, והיא מה שנקרא "מוסיקה של מוסיקאים": היא מאפשר להפגין וירטואוזיות, צבע תזמורתי ואפילו עומק הבעה (בפרק ה"לנטו" האיטי), אבל עבור המאזין היא לא משהו.