ביקורת אופרה – "אביר הורד" באופרה הישראלית

פורסם ב"גלובס", 21.3.2006

רוזנקאוואליר ("אביר הורד") באופרה הישראלית. מנצח: אשר פיש. משכן האופרה, 20 באפריל.

לא צחקו איתכם באופרה כשסיפרו שההפקה הזו אורכת ארבע וחצי שעות. אתם נכנסים לאולם בשבע וחצי, ויוצאים ממנו קרוב מאד לחצות. עם שתי הפסקות ארוכות, זה יוצא משהו כמו שלוש וחצי שעות נטו של מוסיקה. והאמת? עם סוללת זמרים מעולה, תפאורה מהממת ובימוי מבריק, ההפקה הזו שווה כמעט כל דקה. למעט רבע השעה האחרונה, שקצת נמתחת מדי, הזמן טס בלי שמרגישים. כדי להרגיש שדפקתם את המערכת מומלץ במיוחד להביא סנדוויצ'ים מהבית, כי המזנון לוקח בחשבון את העובדה שאתם קהל שבוי ומפקיע מחירים בהתאם.

"אביר הורד" היא אחת האופרות היותר חביבות של ריכרד שטראוס. השפה המוסיקלית שלה אמנם מודרנית יחסית, אבל היא נגישה וקליטה הרבה יותר מאשר האופרות המוקדמות שלו שמייצגות עולם אפל, אלים ומעוות. "אביר הורד", לעומתן, היא קומדיה לירית, שמשלבת הומור גרוטסקי עם הבעה רומנטית. העלילה מתמקדת באהבתם של אוקטביאן וסופי הצעירים, הגוברת בסופו של דבר על כל המכשולים: הבארון הגרוטסקי אוכס שרוצה להתחתן עם סופי העשירה, המרשאלין הנכבדה שרוצה את אוקטביאן לעצמה, וכך הלאה. מבחינה מוסיקלית אפשר לשמוע באופרה הזו הדים לוגנר, למהלר, וגם ליצירות אחרות של שטראוס עצמו. המוסיקה זורמת באופן המשכי ורצוף, כך שאין מה לחפש פה הפרדה ל"נאמברים" וגם לא אריות גדולות מהחיים סטייל ורדי או פוצ'יני. מה שיפה פה במיוחד זה שהשיחות והמחוות של הזמרים מזכירות כבר את סרט הקולנוע המודרני: זו ממש לא אופרה נוקשה ועמוסת קונבנציות, אלא סיפור זורם שנתמך במוסיקה גמישה מאד. אגב, כדאי שלא לבלבל בין ריכרד שטראוס ליוהאן שטראוס: מי שמצפה לאופרטה ולואלסים סטייל "הדנובה הכחולה" ישאר עם חצי תאוותו בידו. ריכרד שטראוס (הגרמני) מייצג שפה מוסיקלית עשירה, מתוחכמת ומודרנית בהרבה מאשר השטראוסים הוינאיים של עוגות הקצפת והנשפים. למעט השם, אין בין השניים כל קשר משפחתי. יש לציין שמי שלא אוהב מוסיקה מודרנית עשוי למצוא חלקים ביצירה קצת קשים; מוצרט זה לא. ועם זאת, אל דאגה: זו ממש לא תפלצת מאה עשרימית סטייל "סלומה" או "אלקטרה", האופרות המוקדמות של שטראוס. זו בסך הכל אופרה כיפית מאד.

לגבי הביצוע הנוכחי באופרה יש כמעט רק מילים טובות. מה שתופס את העין מיד בהתחלה הם התפאורה והבימוי: בניגוד להפקות המקומיות האחרונות באופרה הישראלית, התפאורה מיובאת וברור לגמרי שלא חסכו בה. זו הפקה מלאת צבע, דמיון ויצירתיות, שהולכת באופן מבריק על שילוב בין גרוטסקה לריאליזם. הבמאי ומעצב התפאורה הלכו על צבע שולט אחר בכל מערכה: הראשונה צבועה כחול בגוונים שונים, כדי לציין שחר ומלנכוליה; השניה צבועה צהוב, כדי לציין את הזהב והכסף המניעים את האינטרסים של הדמויות השונות; והשלישית היא בגווני האדום, המסמל מהפכה ותשוקה. למשחק הצבעים מצטרפות גם מסיכות ואלמנטים קרנבליים, שחלקם נוגע כמעט בעולם הקומדיה דל-ארטה. ועם זאת, הבימוי אף פעם לא עובר את הגבול, ושומר על קשר ברור עם המציאות. התוצאה, כאמור, מקסימה.

נקודת זכות שניה ומרכזית לזכות ההפקה הזו הם הזמרים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצוינים. הבולט ביותר היה הבאס המפורסם קורט רידל (Rydl), שקשה לחשוב על זמר מתאים יותר ממנו לתפקיד הבארון אוכס בזכות קול מלא צבע ויכולת משחק נפלאה. מיד אחריו ניצבת ננסי וייסבאך בתפקיד המרשאלין, עם קול יפהפה ונוכחות בימתית בולטת מאד. סטפני הוצל (Houtzell) בתפקיד אוקטביאן התחילה קצת חלש, אך לקראת הסוף די יישרה קו עם היתר. מיכאל קראוס הגרמני בתפקיד פאנינל, אביה של סופי, היה בסדר גמור. והיתה גם הפתעה נעימה תוצרת כחול-לבן, בדמותה של זמרת הסופרן הנפלאה חן רייס (בתפקיד סופי). זו אמנם לא פעם ראשונה שרייס קוטפת כאן שבחים, אבל יש משהו נעים מאד לראות זמרת ישראלית שעומדת על במה עם סולנים מהשורה הראשונה בעולם ומשכנעת לא פחות מהם. גיא מנהיים הישראלי, בתפקיד ולצאקי התככן, היה (כתמיד) שחקן מצוין אך זמר לא מספיק מלוטש. ולדימיר בראון, בתפקיד מפקח המשטרה, היה מעולה כרגיל. נפילות של ממש, סופרייז סופרייז, לא נרשמו הפעם כלל.

לתמונה המוסיקלית המחמיאה אחראי במידה רבה גם המנצח אשר פיש, שהפיק מהתזמורת והזמרים ביצוע באיכות יוצאת דופן. אני חייב להודות שכבר הרבה זמן לא שמעתי את תזמורת ראשון עם צליל כל כך צבעוני ומפוקס. את סוף השבוע האחרון הקדשתי להאזנה לביצוע ה- DVD של "אביר הורד" בניצוחו של קרלוס קלייבר, שנחשב ביצוע מופתי; אני שמח לדווח כי במקומות רבים אשר פיש לא נופל ממנו כלל וכלל.

לסיכום: הפקה מושקעת ומרהיבה, זמרים מצוינים, ומוסיקה זורמת ולא תמיד קלה הזוכה לביצוע מעולה. בסיכומו של דבר, זהו הישג גדול לאופרה הישראלית. מומלץ מאד.