ביקורת אופרה- "חליל הקסם" באופרה הישראלית

פורסם ב"גלובס", 25.5.2006

מה לעזאזל עבר בראשו של הבמאי ויליאם קנטרידג' כשהחליט להעלות את "חליל הקסם", אופרה של כשלוש שעות, בתפאורה שכמעט כולה שחור-לבן? לא ברור. מה שכן ברור הוא, שבבימוי הזה הלך הרבה מאד לאיבוד. דווקא ב"חליל הקסם", אופרה שאפשר לעשות בצורה מלאת צבע וחן, התפאורה היתה מעיקה ומשעממת. התפאורה מבוססת ברובה על הקרנות וידאו של אנימציות, ולעיתים יש בה הברקות של ממש; אבל אפילו בקטעים שממש זועקים לצבע, כמו האש או ציורי הציפורים, הכל נשאר בשחור-לבן. כמעט כמו ערוץ 1 בשנות השבעים. איזה פיספוס.

אם טרם ראיתם את "חליל הקסם", קחו בחשבון שמדובר בהפקה למתקדמים. קנטרידג' (הבמאי) ואטינגר (המנצח) עשו כאן "חליל הקסם" למי שכבר מכיר באופרה כל פרט. כך, לדוגמא, אטינגר הכניס להפקה פסנתר פטישים, שאינו מופיע בפרטיטורה. במהלך היצירה הוא מרשה לעצמו לאלתר עליו, ובעת איזכור אהבתם של טאמינו ופאמינה לדוגמא הוא הכניס ציטוט מיצירה אחרת של מוצרט, בעלת אופי רומנטי (הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23). אבל זה, באופן יחסי, שטויות. מה שהרבה יותר בולט הוא שהבימוי משמיט בכוונה פריטים קריטיים שהפקות רגילות חוגגות עליהם. כך, לדוגמא, הנחש שהורגות שלוש הנשים במערכה הראשונה פשוט לא מופיע, אלא רק שרים עליו. כך גם העבדים בהמשך: אמנם שרים עליהם, אבל הם וירטואליים לגמרי. כשפפגנו מבקש לתלות את עצמו לקראת הסוף, אין עמוד ואין חבל; הם מוקרנים ברקע, כציורים. זה נחמד ומוזר, אבל שונה מאד מההפקות הריאליסטיות שעושות מ"חליל הקסם" אגדה מהנה וצבעונית.
הקדרות הזו מאפילה גם על הביצוע. וזה חבל, כי רוב הזמרים היו דווקא בסדר גמור. קלוד פיאה (Pia) בתפקיד טאמינו נשמע בהתחלה לא מלוטש ואפילו מעט חורק, אבל השתפר ככל שעבר הזמן ולקראת הסוף כבר היה מצוין. שרון רוסטורף (הנסיכה פאמינה) היתה נפלאה כתמיד, למרות שגם לה לקח קצת זמן להתחמם. פטר אדלמן (פפגנו) היה מקסים, עם קול יציב ויפה למן ההתחלה ומשחק מהנה. חבל רק שהבימוי לקח ממנו את כל החן והצבע של התפקיד. הבאס ולדימיר בראון (דובר ההיכל) היה מעולה; יש לו קול יפהפה, וכעת, אחרי שנפטר מהמבטא הרוסי הכבד שאיפיין אותו פעם, אפשר ליהנות ממנו ללא הסתייגות. ועם זאת, הגדול מכולם היה ללא ספק הבאס אנדראה סילבסטרלי (Silvestrelli) בתפקיד זראסטרו. הקול שלו היה עשיר להפליא ומלא צבע, ובצלילים הנמוכים הוא יצר אפקט מרשים מאד. יופי של זמר.
יתר הזמרים היו טובים בדרך כלל, אבל הבריקו פחות. מילאגרוס פובלאדור (Poblador) בתפקיד מלכת הלילה היתה נפלאה בצלילים הגבוהים- התפקיד הרי דורש להגיע לפה גבוה, והיא הפיקה אותו ללא מאמץ- אבל נשמעה הרבה פחות נוכחת בצלילים הנמוכים. גם שלושת הנשים היו חיוורות יחסית, וחסרו את הנחישות והביצ'יות שאפשר להפיק מהדמויות. גיא מנהיים שיחק נפלא את תפקידו הגרוטסקי של מונוסטטוס, אך מבחינה קולית יש לו עדיין לאן להתקדם. מנהיים הוא שיבוץ מושלם לתפקידים קומיים וגרוטסקיים, אך הוא עדיין יותר שחקן מזמר; עם עוד קצת עבודה קולית צפויה לו הצלחה גדולה. שלושת הילדים היו מקסימים כנדרש, והשתפרו מאד ככל שהתקדמה האופרה. חבל רק שהדיקציה הגרמנית שלהם היתה רחוקה משלמות. יתר התפקידים היו קטנים מדי מכדי שישנו לכאן או לכאן.
לגבי הניצוח- דן אטינגר הוא מה שנקרא "מנצח של מוסיקאים". שפת הגוף שלו ברורה ומדויקת, אין אצלו מניירות מיותרות, והוא תומך בכל מי שצריך לכל אורך היצירה. התוצאה בהתאם: התזמורת מנגנת יפה, הזמרים נכנסים איפה שצריך, והתווים מנוגנים כראוי. עם זאת, פרשנות יוצרת דופן אין כאן. זה פשוט עוד ביצוע סביר למדי ל"חליל הקסם", עם מספר רגעי קסם שמושגים בעיקר בזכות שרון רוסטורף ואנדריאה סילבסטרלי.
לסיכום: הביצוע המוסיקלי טוב, אך התפאורה מבאסת ומעיקה והבימוי מעצבן. אני בטוח שאפשר היה ליהנות בהרבה לולא היה הרקע כל כך קודר ומונוטוני. איך אומר דניאל רוגוב ב"הארץ"? לא בטוח שהייתי רוצה לחזור לכאן.

מוצרט- "חליל הקסם". האופרה הישראלית החדשה. מנצח: דן אטינגר. משכן האופרה, 24.5.