ביקורת אופרה- "יוליוס קיסר" באופרה הישראלית

מתוך "גלובס", 26.6.2006

הקהל הישראלי לא מורגל באופרות של הנדל. לא פלא: זו מוסיקה שחוברה בערך מאה שנים לפני הרפרטואר הרומנטי המבוצע פה בדרך כלל, וכללי המשחק בה קצת שונים מאשר אצל ורדי ופוצ'יני. בהתחשב בעובדה שעשרות מקומות התרוקנו לאחר ההפסקה, נראה לי שלא יהיה מוגזם לקבוע שהרומנטיקה השופעת של סוף המאה ה- 19 עדיין משכנעת את הקהל התל-אביבי הרבה יותר.

האמת, די הבנתי לליבם של הנוטשים. האופרה המקורית של הנדל אמנם קוצצה מאד, אבל עדיין היתה ארוכה למדי. עיקר הקיצוץ נעשה כצפוי ברצ'יטטיבים, אותם קטעי דיקלום מעיקים שתפקידם לקדם את העלילה. למרות הקיצוץ נשארה מסגרת העלילה מובנת בהחלט, בעיקר למי שצפה בפרק של "רומא" בו מגיע יוליוס קיסר למצרים. צפיה בפרק הזה היתה יכולה להבהיר מדוע יש לתלמי מלך מצרים משרתים מתחת לרגליים (הוא משתמש בהם כהדום), ולמה כעס יוליוס קיסר על מות פומפיאוס (כי הוא התעצבן על כך שמצרים הורגים רומאי). מצד שני, הפך הקיצוץ את האופרה לרצף של אריות דיכאון: זו מתאבלת על רצח בעלה, זו מבואסת ממות אהובה, וכך הלאה. חלקן היו יפות ואפילו מרגשות, אבל הרושם הכללי היה בסופו של דבר של התנהלות די סטטית ולעיתים אפילו משמימה.

כיוון שמדובר באופרת בארוק, הרי שבכל הנוגע לגיבורים כללי המשחק שונים מאד מהמוכר באופרות מאוחרות יותר. הכלל העיקרי הוא שהגיבורים המרכזיים הם בעלי קולות גבוהים, ללא קשר למינם הביולוגי. יוליוס קיסר? אלט. תלמי, מלך מצרים? אלט. סקסטוס, בנם של קורנליה ופומפאוס? אלט. הזמרים שממלאים את התפקידים הם או זמרות אלט או זמרי קונטרה-טנור, שחלקם ממלאים תפקידים שונים בין קאסט לקאסט. צריך להיות עירניים ולבדוק על איזה מבין הקאסטים נפלתם כדי שלא להתבלבל לחלוטין.

באופרה הישראלית הלכו הפעם עד הסוף בכל הנוגע למבצעים, והביאו הרכב שלם של נגנים בכלים מתקופת הבארוק שרובם מומחים בתחום. זו היתה הזדמנות נדירה לראות ב"פיט" נגנים בויולות דה-גמבה, צ'מבלו, תיאורבו, ואפילו שתי חליליות. התוצאה היתה נחמדה מאד, וסיפקה חווית צליל שונה לגמרי מהצליל הסימפוני השופע שבדרך כלל ממלא את האולם. הניצוח של דוד שטרן היה נמרץ ומסוגנן, והצליח להפיק צליל יפה למדי למרות המגבלות הרבות שהציב גודל האולם והאופי השונה של הכלים המשתתפים.

לגבי הזמרים דווקא לא נפלתי. הדר הלוי (יוליוס קיסר) היתה לא יותר מסבירה. עדנה פרוחניק (קורנליה) הצליחה לרגש מעט לקראת הסוף, אבל לא יותר מזה. שרה קאסל (סקסטוס) היתה בסדר. את יניב ד'אור (תלמי, מלך מצרים) לא אהבתי: יש לו אמנם קול יפה ויכולת משחק טובה, אבל בהופעה הבימתית שלו היה משהו קצת גס, שהיקשה להתחבר אליו מבחינה רגשית. קורינה מולוני (קליאופטרה) שרה בצורה לא אחידה מספיק לטעמי, אך היתה משכנעת בהחלט מבחינה דרמטית. ברכה קול (נירנוס) שיחקה באופן מוגזם והפכה את הדמות שלה לגרוטסקית מדי. מזל שלפחות שרה יפה.

הבימוי והתפאורה היוו נקודה חלשה נוספת. התפאורה מבוססת לאורך כל האופרה על מן שטח מדברי שבצדדיו גבעות ומאחוריו קיר הזרוע בכתובות גרפיטי בעברית ואנגלית. מי שמתעקש להבין מה פשרן מוזמן לקרוא בחוברת את דברי הבמאי, שמדבר על נסיון לחבר את הסיפור ההסטורי לעולם של שנת 2006. מילות מפתח: תרבות דקדנטית, ארמון ששוקע אט-אט בחול, מדבר שמחלחל אל התרבות. בכל מקרה, זה לא כל כך משנה. מדובר בהפקה מודרנית, מה שמספק לבמאי אליבי מושלם לעשות מה שהוא רוצה.

לסיכום: ככה-ככה. חלק מהאריות יפות מאד, ויש גם דואט מקסים; אבל הזמרים לא משהו, הבימוי לא מדהים, וההתנהלות הכללית דורשת סבלנות והקשבה מסוג אחר. "טורנדוט" זה לא.

הנדל- "יוליוס קיסר במצרים". מנצח: דוד שטרן. משכן האופרה, 25.6.