הקלטות חדשות: מוצרט, אבנר דורמן, פרגולזי

פורסם ב"גלובס", 25.9.2006

מוצרט- אידומנאו. מנצח: ג'יימס ליוויין. DVD כפול "דויטשה גרמופון".
זוהי עוד אחת מההפקות המחודשות של ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, שמועלות לאחרונה בשיטתיות לפורמט DVD. הפעם מדובר ב"אידומנאו" של מוצרט, השייכת לז'אנר ה"אופרה סריה" (אופרה דרמטית המושרת באיטלקית). מוצרט חיבר את "אידומנאו" בגיל 24, והיא בהחלט לא נמנית עם האופרות הגדולות שלו. מה שהכי מעניין בה, לדעתי, זה מהלכים מוסיקליים המנבאים קטעים מאופרות גדולות עתידיות שלו, כמו "חליל הקסם" או "דון ג'ובאני".

הסיפור של "אידומנאו" מבוסס על טוויסט מופרך לסיפור "בת יפתח" מהתנ"ך: מלך כרתים, אידומנאו, נשבע שאם ינצח בקרב יהרוג את הראשון שיפגוש בשובו הביתה. השבועה מסתברת כטעות מרה, כי הראשון אותו הוא פוגש הוא בנו, אידמנטה (Idamante). העסק מתקשקש עוד ועוד, כשברקע הן סיפור אהבה והן אינטריגות בחצר המלוכה. הסיום דווקא טוב: שניה לפני שהמלך מרים את חרבו על בנו יוצא קול מהשמיים, שפותר בעשרים שניות את התסבוכת ומציל את הבן.
ההפקה המקורית נעשתה ב- 1982, והוקלטה בהופעה חיה שעיקר האטרקטיביות שלה נובע מהסולנים. הבולטים שבהם הם לוצ'יאנו פבארוטי (אידומנאו), בתקופה בה עוד היה בשיאו; פרדריקה פון שטאדה האצילית בתפקיד אידמנטה; איליאנה קונטרובס בתפקיד איליה, אהובתו של אידמנטה; והילדגרד בהרנס (Behrens) המקסימה בתפקיד אלקטרה המרשעת. כולם מוצלחים, אבל פבארוטי ובהרנס גונבים את ההצגה. הבימוי שמרני במובן הטוב של המילה, עם תפאורה בסגנון יוון העתיקה ותלבושות בסגנון המאה ה-18. הביצוע של תזמורת ה"מט" והמקהלה מספק בהחלט גם הוא. עם זאת, כאמור, מוצרט בשיאו זה לא; ההמלצה, לכן, מסויגת לחובבי מוצרט שכבר מכירים את האופרות הגדולות שלו ומעוניינים להרחיב את ההיכרות גם לפחות מוכרות.

אבנר דורמן- סונטות לפסנתר ועוד. פסנתר: אלירן אבני. דיסק "נקסוס".
לא קל להיות מלחין קלאסי בתחילת המאה ה-21. תכתוב טונאלי ונעים לאוזן- יגידו שאתה מיושן. תכתוב אוונגרדי- תאבד את הקהל הרחב. אצל אבנר דורמן, מלחין ישראלי-אמריקאי בן 25, הבעייתיות הזו ניכרת היטב. הדיסק שלו יצא ב"נקסוס", שנהנית מתפוצה רחבה ומחיר זול. זהו דיסק שכולו פסנתר, ובמרכזו שלוש סונטות. הסגנון שלו אקלקטי למדי: מהשפעות קלאסיות ברורות בסונטה ה"קלאסית" (1998), דרך ג'אז, מוסיקה ערבית, אוונגארד, מוסיקה לסרטים, ואפילו טכנו.
אולי אני שמרן, אבל באופן אישי הצלחתי להתחבר רק ליצירה הראשונה בדיסק, סונטה מס' 1 (ה"קלאסית"). דווקא ביצירה מוקדמת זו (מגיל 17) דורמן מפגין שליטה סגנונית מעוררת הערכה, ועל הדרך גם מצליח לעשות מוסיקה שנעים לשמוע. בכל היתר הוא כל כך מנסה לתפוס הכל, עד שבסוף לא נשאר יותר מדי. היצירות משקפות אמנם יכולת הלחנה מרשימה של דורמן ואיכות נגינה מצוינת של הפסנתרן אלירן אבני, אבל קשה מאד לומר שנהניתי מהן.

הציפיות היו נמוכות מאד. ריקרדו מוטי (Muti) מתמחה הרי במוסיקה רומנטית, ומקובל לחשוב שבינו לבין מוסיקת הבארוק המעודנת אין ולא כלום. כל הסטריאוטיפים הובילו אותי להניח שה"סטאבט מאטר" של פרגולזי ישמע תחת ידיו כבד, נפוח, רומנטי במובן השלילי של המילה. אלא שבפועל הביצוע מפתיע לטובה. נכון שמוטי מנצח עם שרביט בניגוד למקובל בביצועי בארוק, נכון שהתזמורת מנגנת בכלים מודרניים, ונכון גם שהביצוע פחות חד ופריך מביצועים עדכניים בכלי תקופה. אבל הפרשנות עצמה פחות נוראית ממה שאפשר היה לצפות. התזמורת צנועה במימדיה, הביצוע זורם ולפעמים אפילו מעודן, והסממנים הבארוקיים (קישוטים, פיסוק) נשמרים בקפידה. שתי הזמרות כאן הן הסופרן ברברה פריטולי (Frittoli) והאלטית אנה קתרינה אנטונאצ'י (Antonacci), שבניגוד לצפוי לא נשמעות כאילו הן שרות "טוסקה" אלא שומרות על סגנון מאופק. האלט אנטונאצ'י, לטעמי, היא היותר מוצלחת והפחות אופראית ביניהן, אבל גם פריטולי בסדר בדרך כלל. מוטי מנצח כרגיל בשפת גוף מרהיבה, למרות שאופיה המאופק של המוסיקה גוזר עליו מתינות יחסית בהשוואה לאופרות והסימפוניות הגדולות של התקופה הרומנטית. ההקלטה נעשתה ב-1997, וצולמה בכנסיה בעיר סארונו (Saronno) באיטליה, שהמצלמה מתעכבת פה ושם על הפרסקואים המרשימים של גאודנציו פרארי שנמצאים בה. לסיכום: זהו אולי לא הביצוע האולטימטיבי ליצירה, אבל למי שחשוב גם האלמנט הויזואלי זו אופציה שבהחלט שווה לבדוק.