Skip to content

כמה מילים על "הפילהרמונית בג'ינס"

5 בנובמבר 2006

פורסם ב"גלובס", 5.11.2006

הרעיון מאחרי "הפילהרמונית בג'ינס" דווקא נחמד. לוקחים את התכנית מסדרת הקונצרטים הרגילה, מקצצים אותה לשעה בערך, ומגישים עם תאורה מעומעמת ומנחה סלבריטאי. לפני הקונצרט מחלקים נאצ'וס ובירה בחינם, ואחרי הקונצרט יש מסיבת ריקודים. השילוב הזה מושך לסדרה קהל שונה מאד מהקהל הגריאטרי של התזמורת; זו הסדרה היחידה בה רואים לצד הקהל המבוגר גם אנשים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם. במסיבה שאחרי הקונצרט רוקדים צעירים בני עשרים ליד אנשים בגיל של הסבא והסבתא שלהם. זה נראה ומרגיש קצת כמו חתונה, וזה דווקא סבבה.

ברור שהפילהרמונית לא היתה עושה את הסדרה הזו לולא היתה רוצה למשוך קהל צעיר וחדש. ברור גם שאוהבי מוסיקה רציניים מתרחקים ממנה, כי בסופו של דבר מדובר בבידור ולא במוסיקה. איך יודעים שהקהל אינו חובב מוסיקה רציני? זה קל. קהל שמכיר את כללי המשחק בקונצרט לעולם לא ימחא כפיים בין פרקים של יצירה; ב"פילהרמונית בג'ינס", לעומת זאת, מחיאות הכפיים האלו הן דבר מקובל מאד. בדרך כלל התשואות הבלתי צפויות משאירות את המנצח והסולנים החו"ליים בהלם, עם חיוך מטופש של "אלוהים, לאיפה נקלענו".

אבל הבעיה המרכזית בקונספט היא לא בקהל, אלא באופן הביצוע. לסידרה כמו "הפילהרמונית בג'ינס" קל מאד לגלוש למחוזות החלטורה, ולמרבה הצער, זה קורה לא מעט. הבעיה המרכזית היא במנחה. אחת מהאטרקציות של הסדרה היא להביא מנחה פופולארי מתחום הבידור והתקשורת, שיגיש את הערב בצורה קלילה ויקשקש קצת עם המנצח והסולנים. רשימה חלקית של מנחים שהופיעו עד עכשיו כוללת את גיל חובב, מיקי חיימוביץ', יאיר גרבוז, יונה אליאן, צביקה הדר וליאור שליין (בקונצרט האחרון). הבעיה היא, שהתזמורת לא נותנת למנחים האלו שום סטנדרט או הנחיה מקצועית. כתוצאה, הרבה מהמנחים מתייחסים לכל העניין כחלטורה ומביישים את עצמם, את התזמורת ואת הקהל.

הגישה של המנחים שונה מאיש לרעהו, אבל אפשר להצביע על מספר מוטיבים משותפים. המוטיב החוזר הראשון הוא "וואוו, מה אמא שלי היתה אומרת אם היתה יודעת שאני מופיע עם הפילהרמונית". בדרך כלל מתלוות לקו הזה כמה בדיחות קרש, שנעות סביב חוסר כשרונו של המנחה בנגינה בילדותו. המוטיב המשותף השני הוא האפולוגטיקה: "יואו, מוסיקה קלאסית. אני לא מבין בזה כלום, אבל זה דווקא מגניב". כשאתה עומד ליד מאה נגנים מעולים, זה נשמע לכל היותר אידיוטי.

המנחים החלטוריסטיים ביותר, כמו ליאור שליין בקונצרט האחרון, סומכים על חוש ההומור שלהם שיעשה את העבודה. שליין בא לבוש בחצאית סקוטית, תקע כמה בדיחות גסות על הנשיא קצב, ולשיא הערב ביצע עם התזמורת שיר מתחכם שחיבר לצלילי מוסיקה של באך. שיחה רצינית עם המנצח או הסולנים כלל לא באה בחשבון, ואולי עדיף שכך. התוצאה היתה, כצפוי, חסרת כל חן או עניין. אבל שליין אינו האחראי היחידי: גם התזמורת לא יוצאת נקיה כאן. בקונצרט בוצע נוסח מקוצר ("איזה מזל!" לדברי שליין) של המיסה בסי-מינור של באך, אחת היצירות הגדולות בכל הזמנים. היצירה בוצעה ללא הסבר, ללא תרגום, ללא שום דרך שאיפשרה לקהל להבין במה בעצם היא עוסקת. אחת מהיצירות הנשגבות בספרות המוסיקה הפכה לכלי בידורי זול, שוות ערך לבדיחות של ליאור שליין ולמסיבת ריקודים עם נאצ'וס. איזה פיספוס. ויש דוגמאות שליליות נוספות, כמו יונה אליאן בקונצרט הקודם או אחרים בעונות קודמות. מה שמאחד אותם הם היעדר מוכנות, שימת עצמם במרכז, והיעדר סטנדרט מחייב או ביקורת מינימלית של הנהלת התזמורת על איכות ההנחיה ואופייה.

זה לא חייב להיות כך. אם נבדוק מנחים קודמים בסדרה, המוצלחים ביותר היו אלו שלקחו את הקהל ברצינות. שהשקיעו, ושלא זילזלו ברצון של הקהל לדעת ולהבין. דוגמא בולטת היתה הקונצרט בעונה שעברה עם "פולחן האביב", בניצוחו של רוני פורת. הוא היה רהוט, אינטליגנטי ומוכן להפליא, ולא בא לשעשע אלא להעביר חוויה. כתוצאה, אפשר היה ליהנות לא רק מהמוסיקה (והריקוד שנלווה אליה) אלא מחוויה תרבותית שלמה. דוגמא בולטת שניה היתה מיקי חיימוביץ', שהשקיעה בהכנה את הנשמה והצליחה ליצור חיבור מרהיב בין עשיית חדשות לבין התכנית שנוגנה אותו ערב. אני מניח שהיא קיבלה בדיוק אותו סכום שקיבל שליין. אבל ההבדל הוא בגישה, וזהו בדיוק ההבדל שמבחין בין ערב מעולה לחלטורה מביכה.

8 תגובות
  1. ארני permalink

    אתחיל בזה שאני מנוי לבלוג ברסס והמאמרים בסה"כ יוצרים אצלי עניין.
    ואת זה אני אומר כחייל משוחרר שלא כל כך נחשף למוסיקה קלאסית במהלך חייו.
    אבל ממה שכן שמעתי יש במוסיקה הזאת עניין .
    ופה בדיוק מגיעה ההצעה לחלטורה – נראה לי שיהיה נחמד מצדך לכתוב כמה רשומות בבלוג לאנשים כמוני צעירים (20+) אבל פתוחים לעוד סוגים של מוזיקה .
    עם המלצות ליצירות מפתח – שאפשר להתחבר אליהן בקלות והסברים או הפניות להסבירם לצידן (עדיף בעברית) .
    וגם כמה אתרים שאפשר להוריד מהם מוסיקה (חוקית!) (עדיף בחינם) לאיפוד (בכל זאת ישראלים)

    אל תשאיר את המשימה הזאת לשליין !

    תודה

  2. תודה.

  3. Mאיה permalink

    http://boyunglee.com/frame/left/composer.htm

    הנה אתר להורדות, חייל.

    השליין הזה נשמע כמו אידיוט מדופלם. יצא לי לשמוע קטע קצרצר שהספיק בהחלט מתוך ראיון ברדיו שנערך איתו לרגל על הג'ינס. חשבתי לעצמי אלוהים, למה הם דוחפים דווקא את הטמבל הזה?? כאילו… הרעיון בסדר, תכלית ראויה. לקרב את הצעירים. אבל שליין? הטיפוס הזה לא מבין כלום מהחיים וגם נשמע הכי לא סקרן בעולם, אבל נורא מתתלהב מעצמו וזה בנוסף לזחיחות הזאת שהוא לוקה בה.
    גם כן דרך "לקרב את הדור הצעיר". הזוועה

  4. ברוריה permalink

    נראה לי דוקא בסדר גמור מבחינה שיווקית: הם מחנכים דור חדש שלא ימאס לו אף פעם לשמוע את הקונצ'רטו של מנדלסון ויצא בהפסקה לפני היצירה המודרנית ("איך הם בכלל יודעים שהם ניגנו נכון?") – בדיוק מה שיש לה עכשיו.

    לעולם לא אשכח את השתיים שדיברו ביניהם בזמן שניגנו ברג, אבל כשצלצל למישהו הטלפון עשו לו ששששש ורשאי.

  5. יעל גגלר permalink

    הי,
    לא שאני מטילה ספק ביכולת או בנכונות של עומר שומרוני להיענות לבקשתך, אבל זו חתיכת משימה, אז בינתיים…

    http://www.essentialsofmusic.com/

    תזרום עם האתר הזה. הוא מוביל את הגולשים דרך שש תקופות עיקריות בתולדות המוסיקה המערבית, והעיצה שלי היא שתוותר על השתיים הראשונות, או שתשאיר אותן לסוף. בכל מקרה, קח את זה במינונים קטנים, תהנה מהדוגמאות, אל תנסה לתפוס יותר מדי או מהר מדי… זה כיף.

    חוץ מזה, אם יש יצירות ספציפיות שאתה מראש יודע עליהן ומעוניין להכיר, רוב הסיכויים שתמצא אותן כאן, אמנם דורש הרשמה, אבל חינם וחוקי:

    http://www.classicalarchives.com/

    ולינק אחרון, ששלשום צנח אצלי במייל ועשה לי את היום, מוקדש ליצירה אחת ויחידה:
    http://www.keepingscore.org/flash/beethoven/index.html

  6. במקום לתת הסברים שיכולים לרתק ולקרב (כמו יהודי מנוחין וברנשטיין במיטבם) הופכים את המוזיקה לבדיחה.
    פשוט זוועה. לחנך לאומנות זו לא בושה ויש כאלה שכמהים לכך, להתקרב, להבין, לשמוע הסבר מלומד-אך-חביב, יצירתי. ויש כאלה שמספקים את הסחורה כמו אסתרית בלצן או ליאון בוטשטיין (באנגלית).
    ליאור שליין הולך וממצב את עצמו כדודו טופז של הדור הצעיר – דביל מנופח שנדחף אם "חוכמתו" לכל מקום.

  7. רענן permalink

    למרות מצבו הנוראי של עניין הצעירים במוסיקה קלאסית, היו *חייבים* להביא מישהו כמו ליאור שליין? כל מילה שיוצא לו מהפה בא ממקום של שחצנות ושליליות, וכמובן, אם מדובר במוסיקה, אז תוסיפו בורות

  8. רעות permalink

    בתקופה של מוצרט ובטהובן היה נהוג למחוא בין פרקים אם הקהל התלהב במיוחד מפרק כלשהו. מוצארט אפילו לאימו שהוא מאוד שמח שהקהל מחא כפיים אחרי פרק ראשון באחת מיצירותיו. אם זה היה מספיק טוב בשביל מוצארט זה צריך להספיק גם לנו. זה בטח לא סימן שהקהל לא חובב מוסיקה רצינית. אם הקהל לא מכיר את הכללים השרירותיים של מוסיקה קלאסית ומתנהג לפי הכללים שהוא מכיר מתחומי מוסיקה אחרים אפשר להסביר לו את הכללים בנימוס ולא להסתכל עליו מלמעלה כי בכנות ההתלהבות שגורמת לצעירים האלו להריע בסוף פרק קצת חסרה לפעמים אצל הקהל הממושמע ולעיתים משועמם (אותם אותיות) שאנו רואים בקונצרטים לרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: