כמה מילים על "הפילהרמונית בג'ינס"

פורסם ב"גלובס", 5.11.2006

הרעיון מאחרי "הפילהרמונית בג'ינס" דווקא נחמד. לוקחים את התכנית מסדרת הקונצרטים הרגילה, מקצצים אותה לשעה בערך, ומגישים עם תאורה מעומעמת ומנחה סלבריטאי. לפני הקונצרט מחלקים נאצ'וס ובירה בחינם, ואחרי הקונצרט יש מסיבת ריקודים. השילוב הזה מושך לסדרה קהל שונה מאד מהקהל הגריאטרי של התזמורת; זו הסדרה היחידה בה רואים לצד הקהל המבוגר גם אנשים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם. במסיבה שאחרי הקונצרט רוקדים צעירים בני עשרים ליד אנשים בגיל של הסבא והסבתא שלהם. זה נראה ומרגיש קצת כמו חתונה, וזה דווקא סבבה.

ברור שהפילהרמונית לא היתה עושה את הסדרה הזו לולא היתה רוצה למשוך קהל צעיר וחדש. ברור גם שאוהבי מוסיקה רציניים מתרחקים ממנה, כי בסופו של דבר מדובר בבידור ולא במוסיקה. איך יודעים שהקהל אינו חובב מוסיקה רציני? זה קל. קהל שמכיר את כללי המשחק בקונצרט לעולם לא ימחא כפיים בין פרקים של יצירה; ב"פילהרמונית בג'ינס", לעומת זאת, מחיאות הכפיים האלו הן דבר מקובל מאד. בדרך כלל התשואות הבלתי צפויות משאירות את המנצח והסולנים החו"ליים בהלם, עם חיוך מטופש של "אלוהים, לאיפה נקלענו".

אבל הבעיה המרכזית בקונספט היא לא בקהל, אלא באופן הביצוע. לסידרה כמו "הפילהרמונית בג'ינס" קל מאד לגלוש למחוזות החלטורה, ולמרבה הצער, זה קורה לא מעט. הבעיה המרכזית היא במנחה. אחת מהאטרקציות של הסדרה היא להביא מנחה פופולארי מתחום הבידור והתקשורת, שיגיש את הערב בצורה קלילה ויקשקש קצת עם המנצח והסולנים. רשימה חלקית של מנחים שהופיעו עד עכשיו כוללת את גיל חובב, מיקי חיימוביץ', יאיר גרבוז, יונה אליאן, צביקה הדר וליאור שליין (בקונצרט האחרון). הבעיה היא, שהתזמורת לא נותנת למנחים האלו שום סטנדרט או הנחיה מקצועית. כתוצאה, הרבה מהמנחים מתייחסים לכל העניין כחלטורה ומביישים את עצמם, את התזמורת ואת הקהל.

הגישה של המנחים שונה מאיש לרעהו, אבל אפשר להצביע על מספר מוטיבים משותפים. המוטיב החוזר הראשון הוא "וואוו, מה אמא שלי היתה אומרת אם היתה יודעת שאני מופיע עם הפילהרמונית". בדרך כלל מתלוות לקו הזה כמה בדיחות קרש, שנעות סביב חוסר כשרונו של המנחה בנגינה בילדותו. המוטיב המשותף השני הוא האפולוגטיקה: "יואו, מוסיקה קלאסית. אני לא מבין בזה כלום, אבל זה דווקא מגניב". כשאתה עומד ליד מאה נגנים מעולים, זה נשמע לכל היותר אידיוטי.

המנחים החלטוריסטיים ביותר, כמו ליאור שליין בקונצרט האחרון, סומכים על חוש ההומור שלהם שיעשה את העבודה. שליין בא לבוש בחצאית סקוטית, תקע כמה בדיחות גסות על הנשיא קצב, ולשיא הערב ביצע עם התזמורת שיר מתחכם שחיבר לצלילי מוסיקה של באך. שיחה רצינית עם המנצח או הסולנים כלל לא באה בחשבון, ואולי עדיף שכך. התוצאה היתה, כצפוי, חסרת כל חן או עניין. אבל שליין אינו האחראי היחידי: גם התזמורת לא יוצאת נקיה כאן. בקונצרט בוצע נוסח מקוצר ("איזה מזל!" לדברי שליין) של המיסה בסי-מינור של באך, אחת היצירות הגדולות בכל הזמנים. היצירה בוצעה ללא הסבר, ללא תרגום, ללא שום דרך שאיפשרה לקהל להבין במה בעצם היא עוסקת. אחת מהיצירות הנשגבות בספרות המוסיקה הפכה לכלי בידורי זול, שוות ערך לבדיחות של ליאור שליין ולמסיבת ריקודים עם נאצ'וס. איזה פיספוס. ויש דוגמאות שליליות נוספות, כמו יונה אליאן בקונצרט הקודם או אחרים בעונות קודמות. מה שמאחד אותם הם היעדר מוכנות, שימת עצמם במרכז, והיעדר סטנדרט מחייב או ביקורת מינימלית של הנהלת התזמורת על איכות ההנחיה ואופייה.

זה לא חייב להיות כך. אם נבדוק מנחים קודמים בסדרה, המוצלחים ביותר היו אלו שלקחו את הקהל ברצינות. שהשקיעו, ושלא זילזלו ברצון של הקהל לדעת ולהבין. דוגמא בולטת היתה הקונצרט בעונה שעברה עם "פולחן האביב", בניצוחו של רוני פורת. הוא היה רהוט, אינטליגנטי ומוכן להפליא, ולא בא לשעשע אלא להעביר חוויה. כתוצאה, אפשר היה ליהנות לא רק מהמוסיקה (והריקוד שנלווה אליה) אלא מחוויה תרבותית שלמה. דוגמא בולטת שניה היתה מיקי חיימוביץ', שהשקיעה בהכנה את הנשמה והצליחה ליצור חיבור מרהיב בין עשיית חדשות לבין התכנית שנוגנה אותו ערב. אני מניח שהיא קיבלה בדיוק אותו סכום שקיבל שליין. אבל ההבדל הוא בגישה, וזהו בדיוק ההבדל שמבחין בין ערב מעולה לחלטורה מביכה.