חמש הערות לסיכום פסטיבל השבעים בפילהרמונית

פורסם ב"גלובס", 2.1.2007

1. הקהל 
באופן כללי, הפסטיבל הזה היה מדהים. הוא סיפק שבועיים של שיאים מוסיקליים, שבמידה רבה הושגו בזכות האווירה החגיגית והתגובה החמה והמעורבת של הקהל. בקונצרט האחרון, לדוגמא- זה עם קורט מאזור- החלק המרגש ביותר היה לראות את הקהל. 2600 איש עמדו על רגליהם והריעו ממושכות למנצח בן ה-79, שכבר חולה מאד וקשה לדעת אם יופיע כאן שוב. אף אחד לא ברח לחניה. כולם פשוט עמדו ואמרו למאזור תודה על שנים ארוכות של הופעות כאן, מתוך הכרה שאולי זה הקונצרט האחרון שלו עם התזמורת. ולא שהיה כזה קונצרט גדול: הסולנים (בעיקר הבאס) היו חלשים, המקהלה צעקה, וגם מאזור עצמו כבר עבר את השיא. ביצוע מושלם זה לא היה. אז מה. לפעמים קונצרט יכול להיות אירוע הסטורי ומרגש גם בלי שהביצוע גדול. וזה בדיוק מה שהיה הפעם.

2. המצטיינים
ב"דבר אליה" של פדרו אלמודובר יש קטע נפלא, בו הגיבור בוכה באמצע סרט. כששואלים אותו לפשר הדמעות, הוא מסביר שזה מה שקורה לו מול אמנות גדולה: ההגנות שלו נופלות. מבין הקונצרטים התזמורתיים בפסטיבל, היה רגע אחד בו חשתי בדיוק כך. זה קרה בקונצרט בניצוחו של דניאל ברנבוים, בפרק האחרון של הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מושלם, אולי הטוב ביותר ששמעתי מעולם. בדרך כלל אני לא מת על היצירה הזו, אבל ברנבוים הבהיר כבר מהתווים הראשונים שביצוע רגיל זה לא. הוא תפס אותך בגרון ולא הרפה, כמו שרק מנצח ענק יכול לעשות. וכן, היו בקונצרט הזה גם ביצוע יפה לקונצ'רטו של מוצרט לשני פסנתרים (עם ראדו לופו), והדרן מענג עם הפרק האיטי מהסונטה לשני פסנתרים שלו. והיה גם ביצוע לקונצ'רטו השלישי של בטהובן עם אותו לופו. לטעמי זה היה ביצוע סתמי, שלא הפתיע ולא ריגש. אבל אז בא הברהמס עם כל העוצמה והדרמה של ברנבוים, והפך את החלק השני של הקונצרט לשיא הפסטיבל. בעיני לפחות.
למקום השני מגיע הקונצרט עם ואלרי גרגייב, בזכות הביצוע המסעיר לסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ'. זו יצירה קשה ותובענית, שגרגייב הציג במלוא הדרמטיות והכאב שלה. ממש חוויה מטלטלת. עוד מגרגייב אפשר לקבל בסוף השבוע הנוכחי באילת. פרטים בסעיף 5.
למקום השלישי מגיע גוסטבו דודאמל, בזכות הביצוע הנפלא שלו לסימפוניה השניה של סיבליוס. הבחור הזה, בן 25, הוא כרגע ההבטחה הגדולה של עולם הניצוח העולמי. יש לו יכולת נדירה לחשמל את הקהל, וכריזמה מוסיקלית יוצאת דופן. ויש לו עוד יתרון: בשלב הזה הוא צעיר מספיק כדי להסכים להופיע בישראל בקביעות. צריך רק לקוות שלא יקרה לו מה שקרה לאנטוניו פפאנו: הוא בא לפה צעיר, כולם התלהבו, אבל עד שהספיקו להציע לו שותפות קבועה הוא נעלם לקובנט גארדן. למרבה הצער, נראה שזה הולך לקרות שוב, כי דודאמל קיבל לא מזמן את הניהול המוסיקלי של תזמורת גוטנבורג בשבדיה וגם הביקוש לו בעולם רק עולה. וחזרה לקונצרט בפסטיבל השבעים- היה בו גם ביצוע מאכזב למדי לקונצ'רטו החמישי לכינור של מוצרט, בגלל הנגינה המנייריסטית והנחמדה-מדי של גיל שחם. לא נורא.

3. הנעלבים
לפסטיבל הזה היו גם כמה צלילים צורמים. ערוץ 10 שידר במהלך הפסטיבל כתבה בה הופיעו שני כנרים, אידה הנדל בת ה- 86 ושלמה מינץ. השניים נעלבו שלא הזמינו אותם לנגן בפסטיבל השבעים, ומצאו לנכון לצאת עם זה לתקשורת. צר לי, אבל בעיני זהו פשוט צעד מטומטם. החגיגה הזו היתה של הפילהרמונית, וזכותה המלאה להזמין את מי שהיא מוצאת לנכון. מה פתאום שמישהו יחליט עבורה אם הוא צריך להופיע בפסטיבל שלה או לא?
יש עוד שתי נקודות שצריך לקחת בחשבון כאן. ראשונה- כל האמנים שהופיעו הם כאלו שמשתפים עם התזמורת פעולה בקביעות. שניה- כולם הופיעו בחינם. בקיצור, יש כאן עניין של חברות ולא של ביזנס, ולכפות את החברות שלך על מישהו זה אקט די טיפשי.
אידה הנדל טענה בכתבה כי התזמורת ניגנה איתה שנים, ועכשיו העדיפה לשכוח אותה. בפילהרמונית טוענים אחרת. "אנחנו מאד מעריכים את אידה הנדל", אומר אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית. "אבל היא הופיעה איתנו שנים רבות, והפעם רצינו להציג את הצעירים של דור ההמשך: ונגרוב, שחם, רחלין".
לגבי שלמה מינץ, העניין מורכב יותר. "לשלמה מינץ אין איתנו יחסים כבר עשר שנים לערך", אומר שושני. "הוא לא חלק מהיומיום שלנו. הוא זה שצריך לתת את התשובה לשאלה למה לא הזמינו אותו". הסוכנת של מינץ, בתגובה, מסרה לי כי אין בכוונתם לרדת לרמה של הכפשות אישיות. האמת? זה באמת לא מעניין. העניין היחיד שאפשר לדבר עליו כאן הוא הסגנון. הבעיה העיקרית שלי היתה עם התגובה של זובין מהטה כפי ששודרה בערוץ 10, שנראתה מזלזלת מאד. כשנשאל מהטה במסיבת העיתונאים למה מינץ לא הוזמן, אמר לשואל כי "אני לא שומע אותך", ואחר כך, כשחזר השואל על השם, שאל מהטה "מי?". למי שראה את הכתבה, זה נראה כאילו עבר בין השניים חתול שחור בגודל של פיל. אבי שושני מכחיש: "בין השניים לא עבר שום חתול שחור. מהטה פשוט לא שמע את השאלה".

4. הרפרטואר
הפילהרמונית זכתה לביקורת גם על הרפרטואר: למה לא מנגנים בפסטיבל יצירה ישראלית מקורית? למה אין מספיק מוסיקה מודרנית? מצטער, אבל גם הטענה הזו נראית לי לא לעניין. לכל אחת מהתזמורות בישראל יש נישה, והנישה היחודית של הפילהרמונית היא מוסיקה מהתקופה הרומנטית ותחילת המאה העשרים. בטהובן, ברהמס, מהלר, גג שוסטקוביץ'. זה מה שהיא אוהבת לעשות, וזה מה שהקהל שלה אוהב לשמוע. עמדתו של הקהל הישראלי לגבי מוסיקה ישראלית, בדרך כלל, אינה חיובית. ובפסטיבל חוגגים, לא מחנכים. מי שרוצה מוסיקה מו�
�רנית או אוונגרדית מוזמן ללכת לתזמורת הנישה הרלוונטית (אנסמבל המאה ה-21). הפילהרמונית עשתה בפסטיבל את המוסיקה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ועשתה את זה בצורה מעוררת התפעלות.

5. העתיד
למי שלא נרגע וצריך עוד קצת גרגייב לפתיחת השנה החדשה, מומלץ לנסוע בסוף השבוע הקרוב לאילת. המנצח הלא מגולח ינצח שם במהלך סוף השבוע על האופרות הנדירות "תרנגול הזהב" (רימסקי-קורסקוב) ובנוונוטו צ'ליני (ברליוז), וכן על הרקויאם הקולוסאלי של ורדי. במהלך היום יבצעו המוסיקאים שלו גם קונצרטים קאמריים, ביניהם בולט הרקויאם של מוצרט. אחרי השיאים בפילהרמונית, יש מגרגייב הרבה ציפיות.