ראיון עם נעם שריף, המנהל המוזיקלי של תזמורת חיפה

פורסם ב"גלובס", 31.1.2007

בגיל 72, נעם שריף מסתכל על עולם המוזיקה הקלאסית בארץ במבט עצוב. "העולם הזה של עשיית מוזיקה קלאסית בישראל אינו קיים יותר", הוא אומר. "המוזיקה הזו כבר אינה רלוונטית לחיינו כאן. הדור הולך ונעלם. כמובן שיש מבצעים ומלחינים טובים, אבל זה כמו עציצים בתוך שממה".

שריף ניהל בעבר את תזמורת ראשל"צ ואת התזמורת הקאמרית הישראלית, ובשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה. "אני מרגיש שאם לא נשים את ישראל במרכז, אנחנו אבודים", הוא אומר. "אם לא נהפוך למרכז נהיה לארץ רדודה ולבנטינית. למעשה, זה מה שאנחנו כבר".

הפרדוקס כאן הוא גדול. מצד אחד, שריף מדבר על החשש שישראל תהפוך לחור לבנטיני. מצד שני, הוא דואג לתלמידיו. "בברלין יושבים עכשיו הרבה מאד מוזיקאים ישראלים שאני שלחתי לשם", הוא מספר, "כשאתה מגיע לרמה מסוימת, אין לך מה לחפש כאן".

את נבואת האימים שלו הוא מבסס על מספר אבחנות. "אנחנו עם קצר רוח וקצר מועד", הוא אומר. "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה".

שריף מבקר גם את הצגת הפילהרמונית כתזמורת דגל. "הסיפור הזה, כאילו היא אחת התזמורות הכי טובות בעולם, כבר לא קיים", הוא אומר. "כל תזמורת אירופאית גדולה יותר טובה ממנה. למה? כי שם יש כבוד למסורת המוזיקלית המקומית, וכאן אין".

שריף טוען כי הוא לא יכול לבוא בטענות כלפי הפילהרמונית באופן אישי: "הם ניגנו את כל היצירות שלי", הוא אומר. "היה לי איתם מזל. אבל זה היה מזל של אז. הפילהרמונית חופרת לעצמה את הבור שבסופה של דבר ימוטט אותה, בזה שהם לא מכבדים את היצירה המקומית. אם הפילהרמונית תבצע יצירות של מלחינים ישראליים, אז אנשים ילמדו לשמוע את זה. זה בדיוק כמו בתיאטרון ובספרות. הרי אנשים הולכים לראות הצגות של חנוך לוין, ויש ספרות ישראלית עצומה. ואילו במוזיקה- אין כמעט זכר".

ואולי זה בגלל שהמלחינים הישראלים פחות מוצלחים?

"אני לא חושב שזו הנקודה. כשגארי ברתיני הקים את התזמורת הקאמרית, לא היה קונצרט אחד בלי יצירה ישראלית. כל המלחינים החשובים באו שם לידי ביטוי. זו היתה חגיגה של יצירה מקורית, וכל מי שהתעניין בתרבות בא אז לשמוע".

שריף מפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי הפילהרמונית, אלא גם כלפי משרד התרבות. "לדעתי, היו צריכים להתנות תקציבים לתזמורות בכך שינגנו יצירה ישראלית", הוא אומר. "לא מתוך כפיה, אלא מתוך גאווה במלחינים המקומיים ובנסיון לעודד אותם. זה מה שיש לנו, ולא צריך לברוח מזה".

בעיה מרכזית שניה, לדבריו, היא תרבות הרייטינג. "האנשים שנמצאים בהנהגת המדינה אינם מבינים שלא הכל נמדד על-פי רייטינג", הוא אומר. "מוזיקה שאינה פופולרית צריך לסבסד". לדבריו, המשכורת שמקבל נגן תזמורת בארץ מבישה. "מדובר במשכורות עוני. נגן לא יכול להתרכז בעבודתו ולהגיע למצוינות, אלא חייב לעסוק בעבודות אחרות כדי להתקיים".

ומה לגבי היעדרו של שר תרבות?
"עניין התרבות נתפס כאן כתחום הכי פחות חשוב. זו הרי ארץ הקומבינות והלהיטות לעשות כסף. בארץ כזו, למה אתה מצפה? התקציבים פה מגוחכים. הפתרון צריך לבוא מהקהילה העסקית. טד אריסון הקים בזמנו תזמורת נוער מדהימה בניצוח מייקל טילסון-תומאס, אחד מגדולי המנצחים בארה"ב. אבל הוא העדיף להקים אותה במיאמי. אם שרי אריסון היתה עושה היום משהו כזה בארץ, הכל היה נראה אחרת לגמרי".

הצעת לה לעשות את זה?
"לפני שלושה חודשים פניתי לאחת המזכירות שלה לבקש ראיון בעניין הזה, אבל היא לא חזרה אלי עד היום".

כך שבעצם אתה מעלה את הרעיון הזה בפניה בפעם הראשונה מעל דפי 'גלובס'.
"כן. לדעתי הקמת תזמורת כזו, או כל תמיכה אחרת במוסיקה, תהיה הגשמה של צוואת אביה. הוא הרי כל כך אהב מוסיקה. לדעתי זו תהיה מילוי משאלה סמויה שלו".

אתה שותף לדעה לגבי הצורך בצימצום מספר התזמורות?
"בהחלט. יש בארץ המון תזמורות שרובן באיכות בינונית. התזמורות הפכו לסידור עבודה, וזה מצב שחייבים לשנות".

נעם שריף מתגורר באבן יהודה, נשוי בפעם השלישית. אשתו היא אלה שריף, הצעירה ממנו בעשרים שנה. גם היא מלחינה, בוגרת האקדמיה למוסיקה. לאחרונה זכתה בביקורות נלהבות על אופרה שלה, "צחוק של עכברוש", העוסקת בילדה ששרדה את תקופת השואה במחבוא. "היא היתה אחת הסטודנטיות היחידות באקדמיה שלא באו ללמוד אצלי תזמור", מספר שריף. "היא באה אלי לחפש יצירה נדירה של דביסי, ומאז נשארנו יחד". לשניים יש בן משותף בן 19. לאלה יש גם בן מנישואיה הראשונים, ולשריף עצמו יש שני בנים בוגרים מנישואיו הקודמים. הבכור ערן (45) הוא ד"ר לפיזיקה ומתימטיקה, שעוסק בבניית מודלים כלכליים. השני הוא דניאל (37), צלם החי בניו-יורק. בנו הצעיר אביב (19) הוא היחידי שהלך בדרכי אביו, ולומד אצלו ניצוח.

איך זה מסתדר עם מה שאמרת לגבי היעדר העתיד בישראל?
"זה באמת לא מסתדר. אני רוצה לשלוח אתו לאירופה מתישהו", אומר שריף. "עוד לא תיכננתי מתי ואיך, אבל בשלב מסוים זה ודאי יקרה. אני מאמין ששם, באירופה, יקבל את הרקע הנכון. אין לי סימפטיה גדולה לארה"ב. אני מאמין שאירופה היא המקום הנכון למוסיקאים".

שריף מגדיר את עצמו כשיפוצניק של תזמורות. את תזמורת חיפה, לדוגמא, לקח אחרי שכבר הכריזה על סגירה. גם את תזמורת ראשל"צ הקים מחדש, בשנות התשעים. "עשיתי איתם את החזרות שם בלילה", הוא מספר, "כדי שלא יראו את הנוף. הנוף של ראשון לא מתאים למוזיקה אירופאית. מוזיקה מתאימה לנוף מסוים ולאיזור מסוים. למעשה, אין בישראל אולם אחד שמזכיר את אירופה".

זה נשמע מאד עצוב.
"בהחלט. כשאני נוסע לאירופה אני פשוט מקנא. אני הולך לקונצרטים בלונדון ונטרף מזה. אתה שומע ביצועים מושלמים, ואומר לעצמך שבארץ אי אפשר להגיע לרמות כאלו בחיים. אפילו מקהלה ראויה לשמה אין כאן. אנחנו נבצע באפריל את "בריאת העולם" של היידן, ואני מביא לצורך העניין מקהלה מאנקרה. לטורקיה יש מקהלה מעולה, ולנו אין. זה לא יאמן. אבל אז אתה חוזר לארץ, ומשתדל להיות מאושר עם מה שיש".

תגובת אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית:
"לצערי, נעם שריף לא יודע על מה הוא מדבר. התזמורת הפילהרמונית מקפידה לבצע כל עונה לפחות שלוש יצירות ישראליות. גם את העונה הנוכחית, עונת השבעים, פתחנו עם יצירה ישראלית של יוסף ברדנשווילי. בנוסף, גם משרד התרבות פועל לקידום היצירה הישראלית, באמצעות הקצבה ממשלתית הניתנת לתזמורות למימון הזמנת יצירות של מלחינים ישראליים. מדובר בקרן במשרד החינוך, שמתגמלת מלחינים על כתיבת יצירות עבור התזמורות בישראל. זה נכון לא רק לפילהרמונית, אלא גם לתזמורות אחרות. עם כל החיבה לנעם שריף, נראה שהוא לא בדיוק בעניינים".