ראיון עם אשר פיש, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית

פורסם ב"גלובס", 4.5.2007

אשר פיש פרץ לתודעה הציבורית בארץ ב- 1990, כשהחליף בהתראה קצרה את דניאל ברנבוים כמנצח על הפילהרמונית. הוא היה אז צעיר בן 32, והדהים בביצוע שלא נפל במאומה מזה של ברנבוים הגדול. לפני שבועיים עשה דבר דומה באופרה הישראלית, כשהחליף בהתראה של יום את ואלרי גרגייב שחלה. הוא הרים ביצוע מעולה בלי שעשה חזרה מלאה אחת, ועם תזמורת וסולנים שהוא לא מכיר. אבל היום, כשפיש הוא בעל רקורד בינלאומי מרשים שכולל את ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק ובתי אופרה מובילים נוספים ברחבי הגלובוס, ההישג הזה כבר לא מפתיע כל כך.

בימים אלו הוא נמצא בתל-אביב, ומנצח על האופרה "אריאדנה בנקסוס" של ריכרד שטראוס. הוא מגיע לארץ לשתי תקופות ארוכות במשך השנה, במסגרתן הוא מנצח על שתי הפקות. ליתר ענייני האופרה הוא דואג במסגרת ביקורים קצרים, או לחלופין בטלפונים ומיילים.

כמנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית פיש צריך לדאוג לסוגיות כלכליות לא פשוטות. "הפקת אופרה כיום עולה בין חצי מיליון למיליון וחצי דולר", הוא אומר. "הפקות מקוריות הן יקרות יותר, ומשתנה נוסף שמשפיע הוא רמת הזמרים". כמו יתר מוסדות התרבות בארץ, גם האופרה הישראלית נאלצת לעבוד בתקציבים נמוכים מאד יחסית למצב בעולם. "בוינה, כל כסא בכל הצגה מסובסד ע"י הממשלה ב- 200 דולר", הוא אומר. "אנחנו מדברים על 300 הצגות בשנה, ועל אולם עם 1600 מקומות. לזה מתווספות ההכנסות ממכירת כרטיסים. תעשה את החשבון לבד". מסתבר שגם בארה"ב המצב מצוין: תקציבו של ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, לדוגמא, עומד על 250 מליון דולר בשנה. כאן, לעומת זאת, מדברים על תקציב של 70 מיליון שקל. "האופרה הישראלית היא היחידה בעולם שמכניסה יותר מ- 50% מתקציבה ממכירת כרטיסים", אומר פיש. "זה מחייב אותנו כמובן לחסוך בהרבה תחומים".

החיסכון הזה נעשה במספר דרכים, כמו עריכת הפקות משותפות עם בתי אופרה עמיתים בעולם, הורדת מספר ההפקות השנתי, או חיסכון באיכות הזמרים. "בסעיף האחרון אנחנו משתדלים לא להשתמש, כי הקהל כאן הורגל בשנים האחרונות לאיכות גבוהה מאד של סולנים", הוא אומר.

איך אתה מגדיר את רמת הסולנים שבאה לישראל?
"אלו שמופיעים פה הם מהרמה השניה והלאה", אומר פיש. "לליגה העליונה אנחנו לא יכולים לשלם". לדבריו, זמר אופרה ברמה גבוהה מקבל בעולם בממוצע בין 10,000 ל- 15,000 דולר לערב. "פה, הוא מקבל בערך שליש מזה", אומר פיש. "אבל זה עדיין משתלם כי אנחנו מציעים הרבה הופעות בזמן קצר". למרות התקציב הזעום, יש לאופרה הישראלית מעמד טוב מאד בעולם. "אורחים שבאים לפה תמיד רוצים לחזור", הוא אומר. "זה מקום שנעים לעבוד בו, והרמה הטכנית של הבניין ושל התזמורת גבוהה".

למעט האקוסטיקה הזוועתית.
"האקוסטיקה בבניין אכן לא טובה", מסכים פיש. "היא בעייתית לאופרה, וגרועה ממש לקונצרטים. אבל העניין בטיפול בימים אלו. אנחנו מכניסים לאולם מערכת אלקטרו-אקוסטית, שמורכבת ממחשב ומערכת רמקולים שמשולבים בקירות. הרמקולים האלו לא מפיקים צליל, אלא רק מחזירים קול. אפשר להגדיר להם מצבים שונים, שיתאימו לאופרה או לקונצרטים. לאחר שתותקן, המערכת אמורה להתאים את האולם מבחינה אקוסטית לכל סוגי ההפקות".

אלו בשורות מרעישות. מתי היא תותקן?
"בקיץ הזה אמורה להיות עיקר העבודה".

ואם כבר בשורות, למה זובין מהטה לא ניצח באופרה הישראלית מעולם?
"אני לא מאמין שהוא ירצה, אבל אם כן, נשמח מאד", עונה פיש תשובה מפתיעה. "הוא מנצח אופרה אדיר".

את עיקר התודות על התמיכה שמקבלת האופרה מפנה פיש לעיריית תל-אביב ולרון חולדאי. "העירייה הבינה שהאופרה נותנת לת"א ערך מוסף", הוא אומר. "לעיר יש אינטרס שהאופרה תהיה מוסד מפותח וברמה גבוהה, כי זה דבר שמוערך ע"י גורמים בעולם. רון חולדאי הבין את זה, והתמיכה של העיריה בהתאם".

ומה לגבי התמיכה ברמה הארצית, של שר התרבות החדש?
"אנחנו עוד לא יודעים", אומר פיש. "השר החדש הרי לא קשור לתחום. אני בספק אם הוא ביקר באופרה מעולם לפני כניסתו לתפקיד. מצד שני, הוא הצהיר שהוא רוצה לתמוך בנו, ואפילו ביקר בהפקה הקהילתית שעשינו ל"שיקוי האהבה". אז נחכה ונראה".

בחירתו של מג'אדלה לשר התרבות הצליחה להוציא את פיש משלוותו. "השיבוץ של מג'אדלה לשר תרבות מלמדת שני דברים על המדינה: גם על היחס לערבים וגם על היחס לתרבות", הוא אומר. "שיבצו אותו לתפקיד השר שנראה הכי פחות משמעותי. זה רק מלמד על סדרי העדיפויות. אם כבר הוא היה צריך לקבל את תפקיד שר התשתיות, כדי לוודא שהמשאבים בין יהודים וערבים יחולקו באופן יותר שיוויוני. במקום זה, שמו אותו בתפקיד עם הכי מעט השפעה".

פיש (49) נולד בירושלים, ובעל תואר שני מהאקדמיה למוסיקה שלה. הוא נשוי לזמרת הקנדית לינדה פבלקה, ואב לבת. המשפחה מתגוררת בניו-יורק, ברובע הרלם. "גרנו בניו-יורק בשכירות שש שנים במחירים היסטריים", מספר פיש, "עד שחברים שלנו עברו להרלם ושיכנעו אותנו להצטרף".

כישראלי הפועל בעיקר בחו"ל, פיש מודאג מאד מתדמיתה של ישראל. "ישראל נראית היום בעולם גרוע יותר מאי-פעם", הוא אומר. "אנחנו נראים בעולם כמדינה בעייתית כמעט בכל תחום. סקר שקראתי לאחרונה הראה שישראל נתפסת כיום כמדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם".

איך אתה מסביר את זה?
"זו תוצאה ישירה של הכיבוש בשטחים. הכיבוש השחית את פני החברה כאן. ישראל היום מקבלת יד לשלום, ואומרת "לא תודה" כי אנחנו מעדיפים להנציח את הכיבוש".

הטיעונים האלו מעמידים אותך בשורה אחת עם דניאל ברנבוים.
"עקרונית אני מסכים למה שברנבוים אומר, רק שהוא בעד מדינה דו-לאומית ואני לא. לדעתי, עדיף פתרון של ישראל קטנה לאחר יציאה מהשטחים. אבל מה שברנבוים עושה הוא מאד חשוב. הוא הישראלי היחידי שעושה היום משהו לקידום הידברות בין יהודים וערבים, עם התזמורת שהקים שבה מנגנים יהודים וערבים יחד. הוא באמת חושב שאפשר לקרב אנשים דרך המוסיקה".

כשאתה בחו"ל אתה סופג ביקורת על ישראל באופן ישיר?
"להפתעתי לא. מעולם לא הותקפתי על רקע פוליטי או אנטישמי. זה מפתיע, כי אני עובד הרבה עם אגודות וגנר, בהן יש גורמים שידועים באנטישמיות שלהן".

אם כבר מדברים על וגנר, מה לגבי ביצועו בישראל?
"חייבים לבצע כאן וגנר", אומר פיש. "החרם על וגנר מטופש, וחייבים להסיר אותו". לדבריו, החרם על וגנר הפך לסמל חסר הגיון. "הדבר העצוב הוא שהחרם הזה מחזיק מעמד רק כי הוא על משהו תרבותי, ותרבות זה הרי לא חשוב", הוא אומר. "הרי אנחנו נוסעים בפולקסווגן וטסים בלופטהנזה. אז למה דווקא וגנר מוחרם? כי זה נוח. לאף אחד לא באמת אכפת".

וגנר, כידוע, מת ב- 1883, כמעט ארבעים שנה לפני הקמת המפלגה הנאצית. הוא מוחרם בישראל ממספר סיבות, ביניהן האנטישמיות שלו והעובדה שהיה נערץ על היטלר. "בשנות השלושים של המאה הקודמת, על המוסיקאים היהודים בגרמניה נאסר לנגן וגנר כי הוא היה המלחין האהוב של הנאצים", אומר פיש. "כיום, נאסר עליהם לנגן וגנר בישראל. זה אבסורד".

הוא מוסיף כי וגנר היה המלחין האהוב על הרצל. "הרצל כותב, כי ההשראה להקמת המדינה היהודית באה לו מהאופרה "טנהויזר" של וגנר. הרצל הרי חי אחרי שוגנר כבר מת. החרם שיש על וגנר היום בישראל הוא שילוב של בורות ושל שעיר לעזאזל. מי שמוביל את החרם היום אלו לא ניצולי שואה, אלא צעירים מהימין".

פיש ניצח עד היום על כל האופרות החשובות של וגנר ברחבי העולם. בימים אלו יוצאת לשוק הקלטת מחזור "טבעת הניבלונג", אותו הקליט עם האופרה של דרום אוסטרליה. "החלום שלי הוא לנצח בתל-אביב על "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר", הוא אומר. "לדעתי, זו היצירה החשובה ביותר בתולדות המוסיקה, כי אין אף יצירה שחוברה אחריה שלא לקחה אותה בחשבון. אי אפשר לומר זאת על אף יצירה אחרת". לדעתו, "טריסטאן ואיזולדה" היא בחירה טבעית לביצוע בתל-אביב: "אין לה שום אסוציאציה בעייתית או גרמנית. זו אופרה טהורה על כמיהה".