המורשת של רפי לביא
נראה לי לא מופרך לנסות לסכם את המורשת של רפי לביא בתחום ביקורת המוסיקה. רפי הציע קול יחודי ומובהק, שלפעמים כלל שטויות ("תווים זה לסטודנטים") אבל בדרך כלל היה הקול הבהיר והחד ביותר בסביבה. אני מעלה כאן כמה מהנקודות שהצלחתי לחשוב עליהן, בהחלט לא את כולן. עם חלקן אני מסכים מאד, ועם חלק אחר כלל לא. התגובות פתוחות, ומי שמעוניין יכול להוסיף. ובכן, נתחיל:
1. הטעם האישי קובע הכל. אין "טוב" ו"לא טוב". יש "יפה לי" או "לא יפה לי".
2. הקלטות יהיו לעולם מעניינות מקונצרטים חיים.
3. במצב העניינים בארץ כמעט ואין סיבה לצאת מהבית לקונצרטים.
4. הטעם האישי משתנה עם השנים, וזה בסדר.
5. העדפות יכולות להשתנות לפי היום והמצב רוח, וגם זה בסדר.
6. מוסיקה צריך לשמוע ולא לראות. שפת הגוף והמניירות של המבצע עשויות להשפיע על הערכת הביצוע השפעה שאינה רלוונטית לאיכות הביצוע עצמו.
7. הצרות של האמן בדרך להפקת המוצר לא מעניינות. הדבר היחיד שמעניין הוא התוצאה הסופית, קרי ההקלטה. ההקלטה הזו ניתנת להשוואה לעשרות הקלטות אחרות שכבר קיימות בשוק, ונשפטת רק לפי איך שהיא נשמעת.
8. מה שיש לאמן או לחברת ההקלטות לומר על הביצוע גם הוא אינו מעניין. מבקר שמצטט את החוברת הנלווית לדיסק במקום לכתוב את דעתו על הביצוע (בהשוואה לעשרות הקלטות קודמות שהוא מכיר ליצירה) הוא מבקר גרוע.
9. יש להימנע ככל האפשר מקבלת מושאי ביקורת במתנה. הביקורת הכנה ביותר יכולה להינתן רק על מוצר שקנית בכספך ואין לך שום אינטרס מול משווקיו.
10. תווים זה לסטודנטים. עיון בתווים בעת ההאזנה אינה משפרת את החוויה ולכן היא מיותרת.
11. מבקר טוב הוא זה שמקשיב להרבה מוזיקה ויש לו מושאי השוואה רבים, ולאו דווקא מי שיש לו רקע אקדמי או תיאורטי.
בעיקר מוזיקה 
אני מסכים עם הכל, הכל חוץ מהדעה שלו על קונצרטים חיים.
איך ניתן להשוות צליל מוקלט של תזמורת לדבר האמיתי? 😐
אם אתה לא מכיר כמה וכמה ביצועים אז הדעה שלך על הביצוע מתערבבת עם הדעה שלך על היצירה עצמה, על הפרטיטורה.
אם הוא באמת אמר "אין טוב ולא טוב" אז זו היתה סתם הצטנעות. אנשים כמוהו חיים באמונה שבאמנות יש אמת מוחלטת, הירארכיה, ורק שההיראכיה הזאת, האלוהית הזאת היא לא בכיס של אף אחד מאיתנו.
בייחוד במוזיקה קלאסית, שחלקה הגדול נכתב עוד לפני שהמציאו את ההקלטה, ההופעה החיה היא חלק מהעניין, האימפקט שלה איכשהו נלקח בחשבון על ידי המלחינים. לקונצרט, כמו להצגת תיאטרון, יש ערכים נוספים, שאינם חוץ-מוזיקליים. ויש קונטקסט. וכמו בעניין האין-טוב-ורע גם בעניין זה אני לא בטוח שאתה מפרש אותו נכון.
הנסיבות האישיות והמיבנה האישיותי הפרטי שלו, הדגשים בחיבור שלו למוזיקה גרמו לו להעדיף האזנה בבית (גם אני, בדרך-כלל). לא צריך לנסח את זה כדעה.
http://www.garmish.net/portal/article.php?sid=316
נדמה לי, עומר, שערבבת כאן כמה דברים וגם נפלת לכמה פחים שטמן לך רפי.
1. ראשית, לגבי סגנונו של רפי כפי שהכרתי אותו בערבי ההאזנה למוסיקה: רפי אהב להיות חידתי, רב-שכבתי, אניגמטי. הוא גם נהג לעשות את העדפותיו האישיות ל"כללים" – ומיד אחר כך להצהיר שאין כללים והכול תלוי בהעדפה אישית ובטעם אישי.
2. בערבי ההאזנה כובדה כל דעה (כמעט), ובכל זאת טעמו של רפי – מגובה בידענותו ובמגוון העצום של ביצועים שהיו לו בספרייתו – היה דומיננטי וגם "הונחל" לקבוצה.
3. רוב הנקודות שציינת מתייחסות לדעתו של רפי על המאזין – לא על המבקר. המאזין שופט באוזניו בלבד. מהמבקר רפי דרש תמיד ידענות.
4. לגבי קונצרטים חיים – אני חושב שאילוצים ואורח חיים מסוים הפכו כאן לעמדה אידאולוגית כביכול. לטעמי היתה כאן החמצה. ואפשר אולי להתפלסף על כך שגם הציור אינו מזמין את הקהל אל תהליך ה"ביצוע", וחוויית המתבונן בציור מתחילה רק אחרי שהביצוע הסתיים (כפי שהדבר במוסיקה, בהקלטות).
5. בשנים האחרונות רפי התעניין מאוד בגרסאות וידאו ודי-וי-די של אופרות, וייחס חשיבות רבה לצד הוויזואלי של הפקות אלה. הוא לא התרשם מההצגות שעושים סולנים על במת הקונצרטים – זה נכון.
6. ומילה אחרונה, רפי היה תמיד דידקטי, משפיע, מורה, מנהיג. הוא הרבה להצהיר שכל עמדה אפשרית, אבל עשה ככל יכולתו כדי שעמדתו תונחל ותופץ על ידי "תלמידיו".
רק פתח את הבית שלו לכל מי שרצה להשתלב בהיררכיה שהוא ייצר. היצירה היחידה שהותיר- אורחים שבאו להתחכך אחד בשני ולהשתייך לברנז'ה.
יש סגנונות מוזיקליים שזה מתאים להם מאוד ויש כאלו שלא. למוזיקה רומנטית זה נשמע נכון אבל כשמדובר בבארוק? הרי אין מחיר לזכות לשמוע את הביצוע המקורי כפי שבוצע ע"י להקות הבארוק!
ההקלטות לא שונות מהתווים בהרבה יש להן יתרון קטן על התווים אבל עדיין, מוזיקה טובה יותר מעניין לשמוע כשהיא מקורית, בלי אובדן המידע הרב של התווים וההקלטה!
1. מסכים עם סייגים. בהחלט הטעם האישי הוא מרכזי בחוויית ההאזנה. אבל כמבקר הכותב על ביצוע לא פחות חשוב מ"יפה לי" או "לא יפה לי" זה "מה יפה לי?" ו "מה לא יפה לי". השאלה השיפוטית של יפה או לא יפה היא אישית – אבל תיאור "המה" נמצא במרחב הבין-אישי. ההשוואה בין שני "מה" "ואיך" של אנשים שונים יכולה להאיר את הביצוע באור חדש ובכך להעשיר את הכתיבה עליו.
2. ברוח ההערה הראשונה אני חייב להוסיף "לדעתי"…אז לדעתי זה שטויות. הייתי הולך לקיצוניות השניה – לעולם ביצוע חי מעניין יותר מהקלטה… אבל בעצם גם בזה אני לא ממש מאמין.
3. אם סעיף 2 המקורי היה נכון, אז זה לא היה קשור למצב העניינים בארץ או למצב החסה בשטחים. לכן אני חושב שמלכתחילה היה צריך לסייג אותו. מההערה שלי לגבי סעיף 2 אפשר להבין שגם במצב הנוכחי בארץ יש סיבות טובות לצאת לקונצרטים
4-5. מסכים ללא סייג
6.מוסיקה אפשר לשמוע ולא לראות. אפשר גם לשמוע ולראות. ואפשר גם לראות ולא לשמוע…האחרון, אני מניח, זה מה שמפחיד את לביא ומשם הסלידה ממניירות. אבל אני רוצה להציג את התזה שלי בעניין – הביצוע המוסיקלי נובע מתוך תפיסה והבנה וייצוג פנימי (או יש שיקראו לזה אינטרפרטציה) של היצירה המבוצעת. גם המניירות, כל עוד אינן מלאכותיות, נובעות מתוך אותם ייצוגים. לכן המניירות יכולות לשפוך אור על האינטרפרטציה של המבצע ובכך לעזור להבין את הביצוע.
7. טענה בעייתית… לא תמיד קל להפריד בין הדרך למטרה. במיוחד אם לא מקבלים שהביצוע זו הקלטה. בביצוע חי – יותר קשה להפריד בין הדרך (ההתגברות הטכנית על קשיי הנגינה) והמטרה (הנגינה עצמה). אסור לשכוח שגם ההקלטה עצמה "מבושלת": עשויה לעתים ממספר רב של טייקים, חלקם ערוכים (כלומר פרק אחד של סימפוניה על דיסק עשוי להיות מורכב ממספר טייקים שנערכו יחדיו), ולפעמים אפילו ערוכים טכנית (על ידי מהנדס צליל ש"משפר" אספקטים שונים…) – האם לביא מתייחס גם להנ"ל כחלק מ"ביצוע"?
8. מה שיש לאמן לומר על יצירתו (או לחברת התקליטים) לא קשור לביצוע, אבל יכול להיות מעניין. אם המבקר כותב על זה – אפשר לומר שהוא חוטא לתפקידו ולכן אני מסכים… מצד שני ייתכן שגם שם יש סוג של רמז לגבי האינטרפטציה הפנימית של המבצע (ראו 6).
9. מסכים.. אבל אולי לא כל כך קיצוני…הייתי נותן קצת יותר קרדיט למבקר הפוטנציאלי
10. שטויות במיץ. האזנה עם תווים והאזנה בלי תווים הן פשוט האזנות שונות. כמו שהאזנה לרדיו/דיסק ברכב או בזמן עבודה תהיה שונה מהאזנה מרוכזת. האזנה עם תווים מאפשרת למאזין לכוון את הקשב שלו לפרטים. זוהי האזנה מסוג אחר שלא ניתן להשוותה לחווית האזנה מרוכזת. היא לא משפרת שום דבר, היא גם לא גורעת. היא פשוט אחרת. היא מאפשרת דברים שהאזנה רגילה לא מאפשרת ומונעת דברים אחרים. הייתי מצפה ממבקרים מלומדים של הקלטות (בניגוד לקונצרטים חיים) לעשות כל אחת מהן כמה פעמים לפני שהם כותבים ביקורת.
11. מבקר טוב הוא זה שיודע לכתוב טוב על החוויה שעבר בהאזנה, ולקשר אותה לחוויות אחרות, מושגים ורעיונות באופן שיהיה בעל ערך ומשמעות לקוראים שלו. האזנה רבה למוסיקה יכולה להביא אדם לשם. גם למידה אקדמית. וגם קריאת ספרים. וגם טיולים ברחבי העולם. ובעצם… קשה לי לחשוב על דרך אחת נכונה להפוך להיות מבקר מוסיקה טוב. הכי טוב שיהיה הרבה מהכל.