ביקורת אופרה: "כך עושות כולן" באופרה הישראלית החדשה
האם מוצרט יכול להיות משעמם? מסתבר שכן. ההפקה הזו של "כך עושות כולן" היא הוכחה טובה. זו הצגה של שלוש וחצי שעות, שנמתחות כמו מסטיק. כמעט שום דבר לא פוגע. הבעיה הראשונה והמרכזית היא התפאורה, שהיתה אחת הגרועות שראיתי מימי. הבמה מציגה קיר לבן וסטטי, שבצידו ארון ספרים ומשני צדדיו דלתות שנפתחות מדי פעם לפי הצורך. זהו. הרעיון הזה מחזיק אולי חצי שעה, אבל לא יותר. נראה שהבמאי היה כל כך שבוי בקונספט שלו, עד שהלך איתו הרבה יותר מדי רחוק.
הקיר הלבן היה יכול להיות אפקטיבי, אולי, אם האופרה היתה מלאה בהתרחשויות או אם הזמרים היו מעולים. אבל אף אחד מהתנאים האלו לא מתקיים כאן. "קוזי" היא אופרה סטטית וארוכה למדי, והבימוי המשעמם הביא למבטים נואשים בשעון. צריך קצת יותר מקיר לבן כדי להחזיק קהל עם סיפור חברתי-קומי שנכתב לפני מאתיים שנה. גם הזמרים היו בסדר, אבל רובם לא למעלה מזה. היחידה שהיתה טיפה מרגשת היא אדינה ארון בתפקיד פיורדיליג'י, עם קול מבריק ועשיר. דווקא בצד הקומי היו שתי נקודות אור- זמר הבס מאוריציו מורארו בתפקיד דון אלפונסו, והילה בג'יו הישראלית בתפקיד דספינה. בג'יו היתה משעשעת ועוקצנית כנדרש, והקטעים המועטים בהם השתתפה היו הנחמדים ביותר במהלך הערב.
למרות ההערכה הנמוכה להפקה כמכלול, יש לציין לטובה גם את איכות הנגינה של תזמורת ראשל"צ ואת הניצוח הזורם של דן אטינגר. למרבה הצער, זה לא הספיק. את מוסר ההשכל של האופרה אפשר להעביר בשלוש שניות (הנשים הן בוגדניות), ואת המוזיקה של מוצרט עדיף במקרה הזה לשמוע בהקלטות.
במחשבה מאוחרת על ההפקה, יש נקודה נוספת שכדאי לציין. ההפקה הזו מדגישה מסר אוניברסלי ידוע: מה שאנחנו באמת רוצים זה מה שאין לנו. הרי לשתי הבנות יש כבר מאהבים- גוליילמו ופראנדו-אבל מה שהן רוצות זה מישהו אחר, לא משנה מי. בהפקה הזו זה הודגש עד אבסורד: שני ה"גברים האלבנים", שהם בעצם המאהבים בתחפושת, כלל לא חופשו. פשוט שמו עליהם כובע מצחיק, וזהו. במבט שיטחי, זה נראה שרק עיוור לא יזהה שמדובר בהחלפה. אבל זה בדיוק הרעיון- הבנות כל כך עיוורות, עד שהן כלל לא שמות לב לכך שעובדים עליהן. העיקר הוא שיש גבר זר שמעוניין בהן. המסר ברור: בכלל לא משנה עם מי את, תמיד תרצי מישהו אחר. והרי זה מה שמניע את גלגלי תעשיית ההיכרויות עד היום, כמעט שלוש מאות שנה אחרי מוצרט.
"כך עושות כולן" באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. 21.5. פורסם ב"גלובס", 31.5.2007.
התגובות סגורות.
בעיקר מוזיקה 
לא ירדתי לסוף דעתך כשאמרת שהאופרה היא "סטאטית", וש"מוסר ההשכל" שלה פשטני ורדוד. ההערכה השלילית הזו לאופרה גאונית כל כך נראית לי כלקוחה הישר מן המאה ה-19, שבה באמת לא הבינו מה לעזאזל רצו מוצרט ודה-פונטה.
בעיני האופרה הזו מדהימה ורק הופכת נפלאה יותר עם כל האזנה. יש בה את הסקסטטים הכי יפים בספרות האופרה, וכמה מהאריות המקסימות ביותר. הסיפור מורכב משפע של מניעים ופרספקטיבות שגם משתנים במהלך האופרה. וזה ממש לא "המסר" שכתבת, אלא משהו קצת יותר מורכב: המתח בין הרצון לבדוק גבולות באהבה, להטיל ספק ולהשתעשע לבין הרצון להתמסר ולחיות אהבה "רומנטית" נשגבת ונצחית כמו שלימדו אותנו; ההבדל הדק עד אימה בין להיות השולט/ת בסיטואציה, זה שבוגד, לבין להיות הנבגד והפגוע; ואפשר עוד להוסיף עוד ועוד. אחת האופרות המתוחכמות והעמוקות ביותר, בהחלט ברמה אחת עם "אחיותיה" – נישואי פיגארו ודון ג'ובאני, שבצדק איש לא מערער על מעמדן כיצירות מופת מרהיבות.
אם הבימוי היה חלש וחלק מהסולנים אכזבו – מוזר להאשים את האופרה. הרי זה יכול לקרות בביצוע של כל יצירה.
איפה ראית שכתבתי שהמסר פשטני ורדוד? זה בהחלט לא הכוונה
"את מוסר ההשכל של האופרה אפשר להעביר בשלוש שניות (הנשים הן בוגדניות)"; "… אם האופרה היתה מלאה בהתרחשויות" [כלומר, היא לא]; "אופרה סטאטית"; "סיפור חברתי קומי שנכתב לפני מאתיים שנה" [משמע – שעבר זמנו]; "ואת המוסיקה של מוצרט עדיף במקרה הזה לשמוע בהקלטות" [כלומר – אופרה זה לא ממש, הסיפור לא מי יודע מה, אבל מוצרט ידע לכתוב, מה לעשות. אז תשמעו את המוסיקה אם ממש בא לכם].
אז שוב, כמו שניסיתי לטעון קודם, מדובר באופרה מתוחכמת, עם תובנות פסיכולוגיות מעמיקות. למרות שהיא מלפני 200 שנה דווקא בני דורו של מוצרט (וגם בני הדורות שאחריו. בטהובן לדוגמא) לא ממש קיבלו אותה, למרות המעטפת של סיפור-אהבה-חצרוני קליל ומשועשע, כי זה בעצם הרבה הרבה יותר. (ובתור אופרת-סבון קלילה וטפשית היצירה הזו באמת לא מספקת את הסחורה).
אני מסכים אתך שהרבה פעמים קשה לחדור את המעטפת, של סיפור מסגרת סכמאטי כל כך שבמרכזו זוגות מתחלפים וכמה תחבולות טפשיות, ואכן במבט ראשון הדמויות הן מעט סכמאטיות ולא מעניינות. אבל זו בפירוש רק נקודת ההתחלה, ויש כל כך הרבה מעבר. (זה לא מקרה שהמוסיקה עוצרת נשימה, אלא משהו שיוצא מהסיפור וקשור אליו, לא "מודבק").
אם גם הזמרים לא מפצחים את העניין, אם הם לא קוראים ומגישים את מה שמאחורי הרובד הראשון של הדמויות והעלילה – התוצאה יכולה להיות משמימה. נשמע שהביצוע הנוכחי פשוט לא עמד באתגר הזה. אבל למה להאשים את היצירה, זה מה שעוד לא הבנתי.
שלאורך כל הביקורת לא ציינת מה הבעיה בביצוע, אלא רק בהפקה (כלומר התפאורה). היו כמה סולנים טובים, לא היו נוראיים, התזמורת הייתה טובה, המנצח (!!) היה טוב, אז מה קרה פה בעצם?
אמדאוס- תודה על ההערות, הוספתי בהשראתך כמה מילים.
נימי- קשה לשים את האצבע על בעיה ספציפית. המכלול פשוט לא עבר. בהצגה שהייתי בה היו הרבה שנטשו בהפסקה, ומחיאות הכפיים גוועו לפני שהאמנים סיימו את ההשתחוויה. אלו שני סימנים מובהקים לקהל לא מרוצה.
נסו לראות את הביצוע המעולה בניצוחו של איון פישר מפסטיבל גליינדבורן האחרון שיצא ב- "אופוס ארטה". פשוט נהדר, הן מבחינת בימוי, ניצוח וצוות זמרים צעיר ורענן. אף אחד לא יתאר את האופרה כסטטית אחרי שיראה את ההפקה המקסימה הזו.
גם אני ראיתי את ההפקה, ואני דווקא יצאתי בתחושה, שסוף סוף רואים בארץ משהו דומה להפקות שרואים בהרבה מבתי האופרה החשובים באירופה. היה פה נסיום להגיד על קוזי משהו חדש, לא צפוי, שאמנם לא תמיד עבר באופן ברור לקהל, אבל לפחות היה נסיון לגרות את המחשבה, במקום להאכיל את הקהל בכפית עמוסת תפאורות ריאאליסטיות בנאליות ותלבושות תקופתיות מסורבלות. אדינה אהרון אכן נהדרת, אבל גם לוקה סלסי כגוליילמו מצוין, קומי ושרמנטי כנדרש, ובעל קול פנטסטי, בעיניי. ובנוגע לתפאורה: חלק מהתמונות (למשל, תמונת הפיקניק עם המקהלה) היו פשוט יפהפיות, הרבה יותר מכפי שהקהל בארץ מורגל לראות, לצעערי. ניכר שהיתה פה חשיבה אסתטית יוצאת דופן. התלבושות, בעיניי, היו פשוטות ומקסימות, בעיקר של המקהלה. בקיצור – מבחינה ויזואלית הפקה נקיה ומסוגננת. בקונספט, לעומת זאת, יש בעיות רבות, אין ספק. אבל לדעתי אתה טועה לגבי הבנות: כפי שאני הבנתי זאת (גם מדברי הבמאי בתוכניה), הבנות מקבלות למעשה החלטה מודעת להחליף את הבנים, כדי לבדקות את רגשותיהן כלפיהם, והן אכן מגלות שהן צריכות להשאר כל אחת עם מי שהיה המאהב של אחותה. הן כלל לא עיוורות לתחפושת, שנעלמת לחלוטין במערכה השניה. גם הבנים לוקחים בכך חלק, כמו שניכר בבירור מההתנהגות שלהם במערכה השניה.
אנחנו זוג עם שלושה ילדים וקנינו את הכרטיסים במיטב כספנו – קרוב ל-800 ש"ח.
אין לנו מנוי.
וגם לא ועד עובדים, וגם לא פנסיונרים – בקיצור: חשקה נפשנו לצפות באופרה בופה האהובה עלינו אותה טחנו מכל הכיוונים בבית.
זה היה משעמם ומאכזב עד בלי די.
הפקה של סוף השנה באקדמיה למוסיקה או בית ספר לאומנויות.
תפאורה בתחושה של בית שימוש ציבורי.
קולות ללא מרקם מסקרן או צבע מרומם נפש
תלבושות כאילו נלקחו מאופרה אחרת.
הגיל הממוצע בקהל היה 80+ וזה נראה לקוח מהוידאו קליפ של מייקל ג'קסון עם המומיות שיוצאות מהקברים.
וכולם ישנו.
ורק המנצח דן אטינגר עשה עבודה טובה ונאמנה, ניסה להרים את ההפקה – ולו מגיעות מחיאות כפיים.
וזה לא נכון ש"כך עושות כולן"!!!!
להקות אופרה אחרות "עושות" הפקות אחרת.
הכסף בחזרה בבקשה!
שהמבקר חושש להעליב פה אנשים שהוא מכיר אישית
😉