דודאמל בפילהרמונית

ההתרגשות התחילה כבר בתחילת השבוע. בחזרה של הפילהרמונית בהיכל התרבות אפשר היה להרגיש את החשמל בקלות. הגנרטור שיצר אותו הוא גוסטבו דודאמל, המנצח הונצואלי בן ה- 26 שמשגע בשנתיים האחרונות את כל העולם. דודאמל מצליח להוציא מהפילהרמונית מה שכבר שכחנו שיש בה, בזכות טונות של ברק וכריזמה. אני לא זוכר הרבה פעמים בהן החזרות התנהלו בכאלו שקט ודריכות. נגני הפילהרמונית נוטים להיות פטפטנים בחזרות, אבל הפעם כל מי שרק לחש משהו לשכנו זכה ל"שששש" עצבני מראשי הקבוצות. כולם רצו לשמוע את המאסטרו. המאסטרו, מצידו, הוא כל מה שתזמורת אוהבת: מקצוען לעילא, שקוע לגמרי במוזיקה, תמיד סימפטי ומשעשע. איש שכיף לעבוד איתו. ב"ניו-יורק טיימס" טענו לא מזמן שהצד החזק שלו הוא הצד הריגשי, אבל ביקרו אותו על היעדר תפיסה כוללת של היצירה. בחזרה של הפילהרמונית הטיעון הזה נראה כמו קישקוש: דודאמל דווקא הראה תפיסה מבנית מגובשת מאד של היצירה, והראה שהוא גם יודע בדיוק איך להעביר את התפיסה הזו לנגנים מבחינה טכנית. עם זאת, נכון שהעניין הריגשי היה הדומיננטי, וזה רק לטובה: סוג כזה של דינמיקה חשמלית בין מנצח ותזמורת רואים רק פעם בהרבה זמן.

דודאמל כבר לא מתרגש מההמולה התקשורתית סביבו, שכללה הפעם טלוויזיה מכל הערוצים וסיקור נרחב בעיתונות. הוא חווה את ההמולה הזו בכל העולם, ומתמודד איתה בקלות בעזרת חיוך כובש וצניעות שובת לב. הרושם שמתקבל ממנו הוא שהדבר היחיד שמעניין אותו זו המוזיקה. "הוא לגמרי שם", אמרה לי אחת הנגניות בהפסקה. "לא ליד, לא בערך. הוא חווה את המוזיקה באופן טוטאלי".

במבט מהצד, האסטרטגיה של דודאמל מעניינת. אין ספק שהוא מנצח גדול, אבל גם בחירת היצירות שלו לא מקרית. הוא בוחר יצירות מופת מרשימות, בעלות פוטנציאל גדול להלהיב את הקהל. בשנים שעברו אלו היו לדוגמא החמישית של מהלר והחמישית של שוסטקוביץ', והפעם השניה של מהלר. בעזרת קצת עבודה, גם דליה איציק יכולה להלהיב איתן. וכשמתווסף הפקטור של המנצח הגדול, ההצלחה מובטחת.

במוצ"ש האולם באמת היה מפוצץ, וזה באמת היה ביצוע גדול. לא מושלם, אבל גדול. מה שיפה הוא שדודאמל, צעיר מונצואלה, מבצע מהלר בלי המסורת הכבדה של העבר. הוא בא ליצירת הענק הזו נקי, כמו מי שרואה את התווים בפעם הראשונה. וזה סוד קיסמו: הוא הוליך ביצוע שקוף, מבריק מאד, נקי לגמרי מפאתוס או מאפקטים רומנטיים מוגזמים. ממש מהלר דור ב'. לכן גם היתה הבחירה שלו בזמרת האלט בריטה שוורץ כל כך מוצלחת. שוורץ היא במהותה זמרת בארוק, ושרה את המוזיקה של מהלר בצורה מעודנת ומרגשת. הפרק הרביעי, שכתוב לזמרת האלט והתזמורת בלבד, היה לטעמי אחד משיאי הערב. זמרת הסופרן מירלה גרדיניירו, לעומתה, היתה קצת נוכחת מדי. דווקא הפרק האחרון, זה עם המקהלה, הפתיע לטובה. מקהלת האופרה הישראלית נשמעה אחידה ועשירה, ולהוציא בעיות תיאום קלות נשמעה טוב מאד.

אז למה לא מושלם? כי פה ושם היו בעיות תיאום, בעיקר עם המקהלה, וגם כי במקומות מסוימים היתה הרגשה שהביצוע לא מספיק משוחרר. אבל בסיכומו של דבר זו היתה חוויה גדולה, שחיזקה את מעמדו של דודאמל כמטאור התורן בשמי המוזיקה המקומיים.

דודאמל ינצח על התזמורת במהלך השבוע גם בתכניות נוספות (שומאן, בטהובן, סטרווינסקי ועוד) ומומלץ לעשות כל מאמץ להיות שם. הבחור הוא באמת תופעה נדירה.
גוסטבו דודאמל מנצח על סימפוניה מס' 2 של מהלר בפילהרמונית. היכל התרבות, 15.12.2007.

הביקורת פורסמה ב"גלובס", 16.12.