סיכום פסטיבל "קלאסי בים האדום" באילת

אז מה היה לנו? אחד שר תיירות, שלא יודע איך מבטאים את שמו של המנהל המוזיקלי (Gergiev) וקורא לו בפניו, למבוכת הקהל, Gargayev. אחד קהל שקורא "בווווז" לאיזכור שמה של שרת החינוך שישבה באולם, ואחר כך זורק את שר התיירות מהבמה במחיאות כפיים קצובות כדי שייתן לשמוע מוזיקה ולא ינאם. אחד איבו פוגורליץ', ברסיטל שייזכר כאחד האירועים המוזיקליים המביכים של השנה. אחד גאידמק, שתרם לפסטיבל חצי מיליון דולר. או אולי שקל. לא משנה. אחד האנגר שהוסב לאולם קונצרטים עם תנאי שדה, והפעם כבר עלה קצת על העצבים. שלל קונצרטי צהרים, הן של סולני ה"מרינסקי" והן של הרכבים ישראליים. ושלושה קונצרטי ערב בניצוחו של ואלרי גרגייב, ברמת ביצוע נדירה. הערב האחרון, עם "קללת פאוסט" של ברליוז, יזכר כאחד האירועים המוזיקליים הגדולים של השנה. אם צריך להוסיף לרשימה את "אחד אלוהינו", כל אורחי הפסטיבל היו משבצים לתפקיד את גרגייב.

התובנה העיקרית שאפשר להפיק מהפסטיבל הזה היא שבאילת חייבים להקים אולם קונצרטים. ההאנגר בנמל מיצה את עצמו. בערב הראשון אלו היו מפוחי החימום שטירטרו ברקע. בקונצרט של פוגורליץ' זו היתה הרוח שהיכתה ביריעות על הגג וכיסתה על המוזיקה. וזה עוד בלי לדבר על השירותים המזעזעים, הכיסאות החורקים והרעש מבחוץ. הקהל שבא לפסטיבל הוא קהל אמיד ומבוגר, והוא רגיל לסטנדרטים גבוהים מאד. אז נכון שהוא ימשיך לבוא בגלל גרגייב, אבל עם אולם ראוי כל העסק יראה הרבה יותר טוב.

מבחינה מוזיקלית הציע הפסטיבל רמת ביצוע פנטסטית. הערב הראשון הציג את האופרה "יבגני אונייגין" של צ'ייקובסקי, משיאי הרפרטואר הרומנטי הרוסי. הרפרטואר הזה הוא הלחם והחמאה של אנשי המרינסקי, וניכר שהם הרגישו איתו מאד בבית. מבין הסולנים הצטיינו במיוחד הזמרות בתפקידי טטיאנה ופיליפייבנה, וחבל רק שאת הזמרים הבנים בקושי שמעו (בעיקר זה בתפקיד לנסקי). אבל איכות המקהלה והתזמורת חיפתה על זה בגדול. כבר הרבה זמן לא נשמעה בארץ תזמורת עם חטיבות כלי נשיפה וכלי הקשה ברמה כל כך גבוהה.

הערב השני הציג את הסימפוניה השלישית של מהלר, זו עם מקהלת הילדים החמודה שמחקה צליל פעמון. הפעם כובו מפוחי החימום, וסוף סוף נשמעה התזמורת במלוא הדרה. גם פה לא היה מושלם: האלטית, זו שהצטיינה ערב קודם בצ'ייקובסקי ותצטיין עוד יותר למחרת בברליוז, לא כל כך הרשימה. נראה שגם המקהלה יכלה להיעזר בעוד חזרה או שתיים. אבל גם כאן התזמורת סיפקה את הסחורה בגדול, והציגה צליל מרהיב. הפרק האחרון, האדג'יו הארוך וקורע הלב, היה ממש מופת של צבע, עידון ויופי.

פרס "האירוע המביך של הפסטיבל" מוענק לרסיטל של איבו פוגורליץ', שבוצע בשבת בצהרים. הכל התפקשש פה: הרפרטואר (בטהובן) היה כבד ועמוק, ולא התאים להאנגר הענק שדרש משהו הרבה יותר גרנדיוזי. הביצוע היה מופנם, שקט ולעיתים מוזר, ולא הצליח לגבור על הכאוס האודיואלי מסביב: כסאות חורקים, מטוסים חולפים, רוח המכה ביריעות הבד וציפצופים מאזעקות מכוניות מבחוץ. באולם ראוי ההחלטות הביצועיות המשונות של פוגורליץ' היו אולי זוכות להערכה, אבל בתנאים אקוסטיים כאלו התרכזות במוזיקה היתה משימה בלתי אפשרית.

פרס "האירוע הגדול של הפסטיבל" מוענק ללא ספק לערב האחרון, עם "קללת פאוסט" של ברליוז. זו יצירה שיכולה להיות די מעייפת, כפי שהוכיחה הפילהרמונית רק לפני כמה שנים. אבל לא הפעם. זה היה ביצוע קרוב למושלם: המקהלה, התזמורת, האנרגיה של גרגייב- כולם הצטרפו לערב בלתי נשכח. החיסרון הפעוט היחידי היה עם הזמר בתפקיד פאוסט, אותו זמר שהופיע ב"אונייגין" בתפקיד לנסקי. הוא הציג קול יפה ודרמטי, אבל גם קטן מדי ולא מספיק נוכח. חוץ מזה, היה אדיר. את עשר הדקות האחרונות, עם מקהלת הנשים, אין מילה אחרת לתאר מאשר "נשגב". הביצוע הזה המחיש היטב למה גרגייב והרכביו זוכים פה לכזו הערכה, ולמה הקהל ממשיך, וכנראה גם ימשיך, לבוא לאילת באדיקות כדי לשמוע אותם.

פסטיבל הים האדום באילת. מנהל מוזיקלי: ואלרי גרגייב. נמל אילת. 3 – 5 בינואר. הרשימה פורסמה ב"גלובס", 7.1.2008.