Skip to content

"כינורות של תקווה"- הכינורות מהשואה חוזרים לנגן

22 בינואר 2008

האירוע המוזיקלי שיסכם את שנת השישים למדינה יהיה קונצרט סימפוני, שמאחוריו סיפור מזעזע ורווי אמוציות: הכנר שלמה מינץ וסולנים נוספים ינגנו בקונצרט על כינורות שהיו שייכים לכנרים יהודים בתקופת השואה, והוחזרו בשנים האחרונות למצב נגינה. הקונצרט, שזכה לשם "כינורות של תקווה", יתקיים למרגלות חומות ירושלים בהפקתו של בני בורא, מי שהפיק בעבר את קונצרט המצדה ב-1988 ואירוע הדלקת חומות ירושלים ב-1996. הוא ממומן ע"י תורמי ארגון "מאיר פנים", לרגל חגיגות ה-60 למדינה.

הקונצרט צפוי להיערך ב-24 בספטמבר 2008, ובמסגרתו תחבור התזמורת הפילהרמונית של איסטנבול עם תזמורת הסימפונט מרעננה. למה איסטנבול? כי את חומות ירושלים בנו התורכים, ואם כבר קונצרט סימבולי אז עד הסוף. תכנית הקונצרט טרם נקבעה סופית, והאמת שהיא גם פחות מעניינת. מה שמיוחד באירוע הוא סיפור הכינורות עליהם ינגנו הסולנים. אלו הם, כאמור, כינורות שנמצאו לאחר תקופת השואה, חלקם שבורים והרוסים. הם נמצאו במחנות הריכוז, מחנות העבודה והגטאות, והובאו לארץ על ידי בונה הכינורות אמנון ויינשטיין. ויינשטיין, שהפך את העניין לאובססיה של ממש, שיקם אותם והחזירם למצב נגינה; כעת, מטרתו העיקרית היא שהכינורות האלו יחזרו לנגן בקונצרטים.

"הסיפור התחיל לפני למעלה מעשר שנים, כשביקשו ממני לתת הרצאה בגרמניה על כינורות מתקופת השואה", מספר ויינשטיין, תושב תל-אביב. "באותה הזדמנות עלו סיפורים על כינורות ששרדו מהשואה, ומאז התחיל המסע שלי להשגתם".

לדבריו, הכינורות הטובים ביותר שהיו ברשות יהודי אירופה עלו איתם לארץ עוד לפני המלחמה. "ברוניסלב הוברמן, שהקים את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית, הביא לכאן את הנגנים הטובים ביותר", הוא אומר. "הם באו עם הכלים שלהם, והצילו גם את עצמם וגם את הכלים. את הכינורות היקרים שנותרו באירופה לאחר עליית נגני הפילהרמונית גנבו הגרמנים. הכלים שנשארו באירופה בידי היהודים היו בעיקר של כלייזמרים, כינורות פשוטים וזולים".

מה שייחד את הכינורות של היהודים, מסתבר, היה סמל של מגן-דוד שהופיע על גבם ולעיתים גם במקומות אחרים. הסמל נראה לעיתים משורטט על העץ, ולעיתים, בכינורות מושקעים יותר, מופיע בצורת פסיפס של אבני חן. כיום יש לויינשטיין באוסף שמונה כינורות כאלו, והוא ממשיך בניסיונו לאתר כלים נוספים. "ככל הנראה, הכלייזמרים היהודים ביקשו להוסיף את ציור המגן-דוד כדי שיוכלו להראות אותו לרבי בעת חתונה או בר-מצווה, וכך לקבל עוד קצת כסף", הוא אומר. לדבריו, הכינורות של הכלייזמרים היהודיים נעשו באותו בית מלאכה בו נעשו גם כינורות עבור צוענים. בעוד שהיהודים ביקשו לצייר עבורם מגן דוד, חלק מהצוענים ביקשו להוסיף על הכינורות "שטיחים" שלמים של ציורים, כדי להגדיל את האטרקציה שלהם בפני תיירים מזדמנים ולעיתים למכור אותם במחיר גבוה פי חמישים מערכם האמיתי.

ביקור בסדנה של ויינשטיין בתל-אביב מזכיר טיול בזמן אל המאה ה-19. הסדנה עמוסת כלי נגינה, ציורים וחפצים שונים, שלכל אחד סיפור משלו. על הקירות ציורים או צילומים של גדולי הנגנים, המורים או הבונים של עולם הכינור: קורנגולד, הובאי, פגניני, סטרדיווארי ואחרים, ובכל מקום אפשרי יש כינורות במצבים שונים של תהליך הכנה. בין חפצי האמנות בולט פסל של ריכרד וגנר, לא בדיוק מה שהיית מצפה למצוא אצל בונה כינורות החי עד היום את השואה. "לא הייתי רוצה שישמיעו את וגנר בישראל", עונה ויינשטיין בתגובה לשאלה בעניין, "אבל אני חייב להכיר בזה שהוא היה מוזיקאי גדול. אם היינו מחרימים את כל המלחינים שהיו אנטישמים, לא היינו נשארים עם יותר מדי רפרטואר".

ויינשטיין מציין שהעיסוק האובססיבי שלו להשיג כינורות מהשואה נובע מהרקע האישי שלו. כמעט כל משפחתו נספתה בשואה, ורק אביו ואמו הספיקו לברוח בזמן. "אני דוגמא טובה לדור שני לשואה", הוא אומר. "עד היום אנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין מה היה שם ומה זה עשה לנו". בפרוייקט הכינורות המשוחזרים משתתף גם בנו, שהוא דור שלישי של בוני כינורות. "המטרה שלנו היא להראות שבסופו של דבר הנאצים לא הצליחו לחסל את המוזיקה היהודית", הוא אומר. "המוזיקה היתה יותר חזקה מהם".

לכל אחד מ"כינורות השואה" שיש כיום בידיו של ויינשטיין יש סיפור משלו. אחד מהם היה של ילד פרטיזן מביילורוס, אשר התחבב בעזרת נגינתו על הנאצים ובא לנגן עבורם בקביעות באחת הקנטינות שלהם. "הפרטיזנים ניצלו זאת כדי לתת לו חומרי נפץ, אותם טמן בכל פעם שבא לנגן", מספר ויינשטיין. "לאחר שטמן מספיק חומר נפץ, הצית פתיל וברח מהמקום. בפיצוץ נהרגו כמאתיים גרמנים". כינור אחר שימש ילדים לקבץ נדבות בגטו. אחר היה שייך לבני משפחה יהודית עשירה, שנתנו את ביתם על כל תכולתו לקצין נאצי כדי שיתן להם לברוח ולקחו איתם רק את הכינור. הסיפורים המזעזעים ביותר הם על כינורות שהגיעו ממחנות הריכוז במצב מפורק לגמרי, לאחר שנגניהם אולצו לנגן בהם תחת גשם כדי ללוות את ההוצאות להורג. ויינשטיין מספר שתהליך השיקום של הכינורות האלו ארך למעלה משנה וחצי. "ההוצאות של הסטודיו שלי על שיקום הכינורות האלו הן הדבר הכי לא רווחי שיש", הוא אומר. "לולא היה עליהם מגן דוד, לא הייתי משקיע בהם שקל".

קצת לא נעים להחזיק ביד כינור שניגנו עליו במחנות ריכוז, וגם לא לראות את התמונות שויינשטיין אוסף. באחת מהן רואים קבוצת כנרים צוענים מנגנת לפני קצינים נאציים משועשעים. באחרת רואים ילד, יהודי ככל הנראה, העומד עם כינור הרוס שעליו מיתר אחד כדי לקבץ נדבות. באחרת רואים קצין נאצי מחפש מציאות בחפצים שהשאירו אחריהם יהודים לאחר שירדו מהרכבת במחנה הריכוז. ממש הארד-קור של זכרונות שואה, שאותם הוא חי מדי יום.

ויינשטיין מציין כי לגבי חלק מהכינורות הוא מכיר את הסיפור, ולגבי חלק הוא יכול רק לשער. "אחת מהמטרות שלי היא לגלות את הסיפור שמאחורי הכינור עד הסוף, אבל זה קשה משתי סיבות. האחת היא שהרבה מהניצולים לא מוכנים לדבר על העבר, והשניה היא שעבר הרבה זמן ולאט לאט כבר לא נשאר מי שיתן את העדויות".
לדבריו, הרבה מהכינורות שהיו ברשות יהודים בפולין נלקחו ע"י הפולנים. "הפולנים פשוט ניצלו את השמדת היהודים כדי לקחת את רכושם, כולל הכינורות", הוא אומר. "אני בטוח שיש היום בפולין עוד הרבה כינורות שהיו בבעלות יהודית. אבל לפולנים שמחזיקים בהם אין אינטרס אמיתי לחשוף את זה. היה לי כבר ניסיון כזה: הם משתתקים ברגע שהעניין עולה".

אתה לא קצת אובססיבי בעניין מציאת הכינורות שהיו בבעלות של יהודים?
"קצת כן. בעיקר עכשיו, כי עכשיו זה הזמן למצוא כינורות נוספים. הרבה מהנגנים ניצלו מהשואה, ולקחו את הכינורות איתם. אבל לאחר המלחמה הם כבר לא יכלו לגעת בכלי, ושמו אותו בבוידם. לאחר שנפטרו, באו הנכדים באו לפנות את הבית ומצאו את הכינורות. ככה בסופו של דבר הם מגיעים אלי. עכשיו זו בדיוק התקופה בה הכינורות האלו יוצאים מהבוידמים ברחבי העולם, לאחר שהבעלים המקוריים נפטרו. אני מניח שיש עוד הרבה כינורות כאלו, אבל הזמן עובד לרעתנו".

הקונצרט בארץ יהיה המשך ישיר לקונצרט דומה שנערך בפריז לפני שנה בדיוק, שגם בו ניגנו שלמה מינץ וסולנים אחרים. "אחרי כל קונצרט כזה מחיר הכינורות המשוחזרים עולה", הוא אומר. "בלי הסיפור ההסטורי לכלים האלו כמעט אין ערך. ללא תיקון ושיפוץ מסיביים גם אי אפשר לנגן בהם. הערך הנומינלי של כלי כזה הוא בסביבות ה- 300 דולר. כיום, עקב העניין המחודש בסיפור, מחיר של כינור עם מגן דוד יכול להגיע ל15,000 יורו. אנשים משלמים לא על הכלי, אלא על הסיפור שמאחוריו".

ויינשטין מציין שכל הכלים אותם אסף ושיקם ישארו ברשותו. "אני רוצה להגיע למספר מספיק גדול כדי להציג אותם בתערוכה", הוא אומר. "אבל המטרה העיקרית היא להמשיך לנגן בהם ולהוכיח שהמוזיקה היהודית לא פסקה".

בכמה אתה מוכר כלי מתוקן?
"אני לא מוכר כינור כזה בשום מחיר", הוא אומר. "מקסימום אהיה מוכן לתקן למי שימצא כינור שהיה ברשות האבא או הסבא".

וכמה זמן לוקח לתקן כלי כזה?
"תלוי. הכינורות שנמצאו במחנות, לדוגמא, היו הרוסים לגמרי. אחד מהכלים הגיע אלי בשקית ניילון, ולקח לי שנה וחצי לשקם אותו. אחר הגיע במצב מפורק עד שלא ניתן היה לשקם אותו כלל. העץ שלו היה רקוב לגמרי, כי הכריחו את הכנר לנגן בחוץ ובגשם. והכנרים האלו עמדו והמשיכו לנגן, כי הם ידעו שזה מה שיציל אותם ממוות".

פורסם ב"גלובס", 22.1.2008

3 תגובות
  1. הלן לבנת permalink

    אחד האנשים היקרים שהכרתי הוא אמנון ויינשטין

    נפגשנו כשאבי ז"ל מאן להיפרד מהכינורו שהציל משפחה שלמה בשואה, ביקש ש'חברו' הכינור יתוקן. גם הכינור, כאבי, היה זקן, עייף וקרוע מיתרים. כמובן שאמנון החייה את הכינור, רק חבל שידי אבי לא יכלו לנגן בו יותר. אך מדי יום, היה מוציא את הכינור, בודק את מצבו ומחייך חיוך של תודה למצילו.
    תודה למחייה הכינורות באהבה גדולה ובמסירות אין קץ, לאמנון ויינשטין

  2. התרגשתי לקרוא את הכתבה,הכינורות ינגנו עוד שנים רבות, וזהו ניצחון קטן על הצוררים חיות האדם

  3. עתליה ברמן permalink

    זהו מפעל חיים מיוחג ומקודש וראוי להערכה ולפרס ישראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: