הרגעים המוזיקליים האהובים ביותר
הפוסט הזה מנסה לרכז את הרגעים האהובים עלי ביותר בספרות המוזיקה. לא מדובר על יצירות אלא על רגעים- נגיד שניה עד עשר שניות בתוך יצירה שלמה. הקטעים שנכנסו לרשימה הם כאלו שגורמים לי התרגשות כל פעם מחדש; משהו כמו DNA של טעם מוזיקלי. צריך לציין גם שזו רשימה חלקית מאד, שנכתבה בצורה אסוציאטיבית ונעצרה שרירותית על עשרים אייטמים. הרשימה פתוחה לתגובות – יהיה נחמד אם שירשור התגובות ירכז עוד הרבה רגעי קסם כאלו אצל אנשים שונים. כמובן שאפשר גם רגעים של מוזיקה שאינה קלאסית.
ובכן, הנה:
1. וגנר- טריסטאן ואיזולדה- הרגע בו טריסטאן, במצב של דליריום, שר את המילים "אליה, אליה" על איזולדה; הרגע בו המלך מארק נכנס לחדר בטירה של טריסטאן ושר "מתים כולם, כולם מתים"; האריה האחרונה של איזולדה. כל הנ"ל תלויים מאד בביצוע, והמושלם מבחינתי הוא זה בניצוחו של זובין מהטה עם וולטרוד מאייר וג'ון פרדריק ווסט.
2. וגנר- פרסיפל- קונדרי אומרת לגורנמנץ "לשרת, לשרת"; קטע המקהלה ההימנוני של הכמרים שמתחיל במילים "Geleiten wir im bergenden Schrein".
3. ברהמס- קונצ'רטו לפסנתר מס' 1- פרק ראשון- החזרה האחרונה, המכווצת, של הנושא הראשון לקראת סוף הפרק
4. פיארנה- האורטוריה "ילדי בית לחם"- שיר הערש ששרים הילדים לישו בעריסה
5. באך- התחלת הפוגה האחרונה ב"אמנות הפוגה"
6. פוצ'יני- טורנדוט- הקטע ההימנוני של מקהלת הילדים ("הכל יפרח מחדש")
7. בוקסטהודה- המוטט "ישו חיי"- החזרה האחרונה של השורה "אלפי תודות לך ישו"
8. באך- מתיאוס פסיון- קטעי השירה הרצ'יטטיבית האחרונים של ישו
9. קוסטנצו פסטה (Festa) – החזרה על השם ANNA במוטט האבל "Quis dabit Oculis"
10. קונאו- הקנטטה "אתם השמיים שמחים ממעל"- תחילת הפרק הראשון
11. מהלר- סימפוניה מס' 2- הכוראל בפרק האחרון
12. מוצרט- תחילת הפרק האחרון של החמישיה ק. 516
13. דביסי- פליאס ומליסנדה- הדו-שיח בין איניולד (הילד) וגולו מתחת לחלון של מליסנד
14. טלמאן- קנטטת האבל – "ואתה, דניאל"- הפרק הראשון- על המילים "עד קץ הימים"
15. באך- הכוראל המסיים מקנטטה 187
16. מונטוורדי- אורפאו- התשובה של אורידיצ'ה לאורפאו במערכה הראשונה
17. פולנק- הדקה האחרונה של תפילות הערבית לבתולה השחורה
18. ברהמס- הנושא הראשון של הסונטה לצ'לו ופסנתר אופוס 38
19. צ'ייקובסקי- הנושא הראשון בפרק הראשון בטריו בלה מינור
20. שוסטקוביץ'- התיבות הראשונות ורוב פרק הלארגו בסימפוניה מס' 5
בעיקר מוזיקה 
מונטוורדי – סוף הגלוריה פטרי מתוך המגניפיקט שמסיים את הווספרס (תפילות ערבית לבתולה) כשהטנור הסולן כבר מגיע לצליל האחרון ומקהלת הנשים עדיין מחזיקה את זה שלפניו. הדיסוננס הוא בלתי אפשרי ובלתי נשכח.
מונטוורדי – מתוך דואה סרפים מתוך אותה יצירה, הרגע שבו שלושת הטנורים עולים למעלה בהתרגשות וחוזרים על מוטיב שכבר הופיע קודם בשירת שני טנורים בלבד. הפעם הטנור הראשון חוזר על המוטיב ומאריך אותו (נדמה לי שפי שניים בדיוק) וגם כאן – אי אפשר לשכוח.
באך – ההפסקה ומה שבא מייד אחריה מתוך האומנס ג'נטס במגניפיקט.
וגם מהמתיאוס פסיון, ההפסקה שמייד לפני
Erbarme Dich,
ואחרי כורל מקהלתי, נדמה לי,
שפשוט יודעים שעכשיו יבוא שיא. בדיוק באמצע היצירה
מוצרט – המיסה הגדולה, הפרק האחרון, רגע השיא של ארבעת הסולנים, במינור, לפני המעבר למז'ור של התזמורת וכניסת המקהלה אחר כך.
בטהובן – הפרק הראשון של הסונטה לפסנתר וצ'לו אופ. 69, אולי היצירה האהובה עלי ביותר שלו, קשה לי לזכור אם זה בין הפיתוח והרפריזה או איפשהו ממש לקראת הסוף, יש איזה קטע מינורי סקוונצי שמתחיל שקט ומתגבר ונעשה דרמטי ובסוף חוזר שוב הנושא הראשון המרכזי של הפרק.
קרן תודה, חזרתי בזכותך לסונטה אופ. 69 של בטהובן… יופי של מוזיקה.
תוספת הכרחית לרשימה שלי- באך- קנטטה 56, כל הפרק הראשון
Le grand tango, יצירה באורך כ-12 דקות של פיאצולה.
החלקים התזמורתיים של הפרק השישי של "השיר על הארץ" (אורך כל הפרק כ-30 דקות, נטו כ-14 דקות).
הפתיחה התזמורתית של "קנדיד" של ברנשטיין (כ-5 דקות).
הפרק האחרון של הרביעייה אופ' 132 של בטהובן.
לא קלאסית:
Mad about you של סטינג.
באך די שולט ברגעים הגדולים שלך.
למה אני לא מתפלא? 🙂
כל יום שעובר אני מבין ומפנים יותר ויותר את גדולתו של המלחין האלוהי הזה מעל כל האחרים.
1. באך, הקנטטה לבאס Ich will den Kreuzstab gerne tragen, הרצ'יטטיב האחרון, שבו חוזר הזמר במפתיע לקודה של האריה הראשונה, אבל בטמפו איטי ובהרמוניות קורעות לב – עד לסיום במז'ור במקום במינור, שתמיד מלחלח את עיני.
2. שוברט, החמישייה בדו, הפרק השני. מוזיקה קדושה, אין מה לעשות.
3. שוסטקוביץ, קונצ'רטו מס' 2 לכינור, פרק הסקרצו, המעבר לטריו האכזרי – הלב נופל לתחתונים.
4. שוב באך – פרלוד במי-במול מינור מ"הפסנתר המושווה", הסיום המדומה לפני הסוף.
5. רביעיית פסנתר של שומאן, תחילת הפרק האיטי – איזה שמאלץ יפה, ברגיסטר הכי מדגדג של הצ'לו.
6. נדוש, אבל אין מה לעשות – רקוויאם של מוצרט, סוף ה"קונפוטאטיס" – הרמוניות שלא ברור אם הן מהשמיים או מהגיהינום.
7. שוב באך – מיסה בסי מינור, סוף ה"קונפיטאור", והמעבר המדהים לפרק הבא (אט אקספקטו).
8. בטהובן, אופ' 111, תחילת פרק הווריאציות, וכל מילה מיותרת.
9. בריטן, סרנדה לטנור, קרן ותזמורת – יצירה מופלאה, יש בה הרבה רגעים כאלה. נבחר, נניח, את סוף השיר השני.
ליברל יקר, צודק צודק צודק. זה ששכחתי את קנטטה 56 זו שערוריה- אצלי אלו במיוחד התיבות הראשונות של הפרק הראשון.
תודה שהחזרת אותי לפולנק.
יצירה שבאה אאל"ט בעקבות התגלות אלוהית שפולנק עבר ובדיוק כך היא נשמעת.
גם התמזל מזלי לשיר אותה במקהלה.
והפתיחה ל"קנדיד" גם אצלי,
אחת הפתיחות הכיפיות ביותר.