Skip to content

דיוידי חדשים: ברנבוים עושה טנגו, שול שר יוליוס קיסר

28 בינואר 2008

בארץ, דניאל ברנבוים מצליח למשוך אליו הרבה אש עקב דעותיו הפוליטיות. אבל במולדתו, ארגנטינה, הוא גיבור לאומי. כך בכל אופן זה נראה בדיוידי האחרון שלו, "טנגו ארגנטינה". ברנבוים, יליד בואנוס איירס, מנצח כאן על התזמורת הפילהרמונית של עיר מולדתו, בקונצרט שכולו טנגו. זו הקלטה של קונצרט חי, שנערך ב- 31 בדצמבר 2006 בבמה מיוחדת שנבנתה באוויר הפתוח מול קהל אלפים. ברנבוים הוא הכוכב הבלתי מעורער של הקונצרט הזה: הוא מנחה (בספרדית מעולה), מנגן בפסנתר, ומנצח ביד רמה על התזמורת. ניכר שהוא מרגיש מאד בבית, וגם יודע מה לומר כדי שהקהל יצא מגידרו (רמז: כמה תושבי ארגנטינה נדיבים, חמים וסובלניים). הרפרטואר כולל יצירות של גדולי מלחיני הטנגו, כמו פיאצולה, גארדל, סאלגן, בארדי ועוד. במופע משתתפים גם שני רקדני טנגו ותזמורת הטנגו של ליאופולדו פדריקו, שגם אותה הקהל מקבל בתשואות רמות. אני מעריך שחובבי טנגו יהנו מההקלטה הזו מאד.

טנגו ארגנטינה. דניאל ברנבוים. דיוידי EUROARTS.

 

"הרמוניה מונדי" היוקרתית התחילה לעשות גם הפקות DVD, ועד כה בהצלחה מרשימה. ההפקה החדשה שיצאה משם לא מזמן היא של "יוליוס קיסר" של הנדל, והיא מתהדרת בקונטרה-טנור אנדריאס שול בתפקיד הראשי. יתר הסולנים הם ברובם דנים, ורמתם טובה מאד למרות היותם אלמונים יחסית. ההקלטה היא מביצוע חי של האופרה, שהתקיים בקופנהגן ב- 2005. ההרכב התזמורתי הוא "קונצ'רטו קופנהגן", בניצוחו של לארס-אולריק מורטנסן שמוכר יותר כנגן צ'מבלו (וגם כאן מנצח מהמקלדת). ההרכב מנגן בכלי תקופה, ורמתו מצוינת. איכות התמונה והצילום אופטימליים, וכך גם הסאונד. יש בהפקה רק שני דברים מבאסים: הראשון הוא שהבימוי מודרני, מה שבודאי יאכזב את מי שמעדיף את האופרות שלו בבימוי תקופתי עשיר. שול, לדוגמא, לבוש בצורה שהזכירה לי יותר מכל את רמטכ"ל העבר רפול, וגם יתר הסולנים לבושים ברובם בבגדים מודרניים. הבעיה השניה היא שהרצועות אינן מפרידות תמיד בין הרצ'יטטיבים לאריות, כך שקשה לדלג על קטעי הדיקלום המשעממים ולהגיע לתכל'ס (שהוא המוזיקה הנפלאה שהנדל כתב באריות הסולניות ןבדואטים). אבל אם אתם אוהבים מוזיקת בארוק אלו מחירים ששווה לשלם כדי לשמוע את היכולת הקולית הפנטסטית של אנדראס שול, וגם הרבה רגעי קסם של הסולנים האחרים (כמו לדוגמא הדואט המהמם בין קורנליה לססטו, שחותם את הדיסק הראשון).

הנדל-יוליוס קיסר. מנצח: לארס-אולריק מורטנסן. דיוידי כפול "הרמוניה מונדי צרפת".

הביקורות פורסמו ב"גלובס", 28.1.2008

7 תגובות
  1. בכל מקום בעולם, אם בקולנע, בספרות או במוסיקה אוהבים לאהוב את ההולך שלא על פי הממסד. לפעמים הכוחות הפועלים כך ביצירתם
    עושים ונוהגים כך על מנת לקבל פרס. אני מאמינה שלא כך פועל דניאל בארינבוים.

  2. שמתי לב שבאופן קבוע אתה ממליץ לדלג על רצ'יטטיבים באשר הם: באופרות של מוצרט, במסע לריימס בזמנו, ועכשיו גם בהנדל.

    מעבר לזה שכשעושים דבר כזה פוגמים לחלוטין בכל המהלך הדרמטי והעלילתי של היצירה (וזה גם מרגיש כמו 'עכשיו! מיטב הלהיטים! נישואי פיגארו!'), יש המון רצ'יטטיבים שווים במיוחד – מוזיקלית, כן. לא חסרה שם מוזיקה נהדרת, רק צריך לדעת איך להקשיב לזה.

    ואם כבר, אז האם גם בפסיונים של באך אתה נוטה לדלג על הרצ'יטטיבים?

  3. רועי permalink

    זאת הפעם הראשונה [1] שאני שומע על מישהו ששומע/הולך לאופרה בשביל העלילה. אני, אישית, הולך בשביל המוזיקה, ואת הדיקלומים הייתי זורק החוצה בלי יותר מדי ייסורי מצפון. "מיטב הלהיטים", אגב, מתייחס לרוב לריכוז אריות – ומובן שיש דרך ביניים שאינה כולה אריות או כוללת את הדיאלוגים המשמימים. מובן שהיא פוגעת בעלילה, אבל זו, לרוב, לא ממש מעניינת (בלשון עדינה).

    [1] – אמירה לצרכי רטוריקה. אני בעצמי לא לגמרי זוכר אם היא נכונה או לא מבחינה עובדתית.

  4. עומר שומרוני permalink

    הי אליאב, בפסיונים של באך הרצ'יטטיבים הם לא דיקלום אלא מוזיקה צרופה. הם אהובים עלי יותר מכל השאר (להוציא כמה אריות יוצאות דופן). בעיקר אלו של ישו.

  5. עומר שומרוני permalink

    אגב, זה נכון גם ביצירות שבהן יש לרצ'יטטיבים כוח מוזיקלי או דרמטי. קח לדוגמא את חליל הקסם, שם רק מדברים ואפילו לא מדקלמים. הקטעים האלו הם הרי הכי מצחיקים ומהנים מבחינה תיאטרונית

  6. דווקא הייתי משוכנע שתכנס ברצ'יטטיבים שבחליל הקסם, אבל אני שמח לשמוע שדעתך כדעתי.

    הבאתי את הדוגמא של הפסיונים של באך כי היא אכן מהחזקות ביותר… גם אני מכור לרצ'יטטיבים שם.

    רועי – דייק נא: אני *השני* שמתעניין באופרה (גם) בגלל העלילה. הראשון הוא סרן קירקגור (http://en.wikipedia.org/wiki/Don_Giovanni חפש כאן).

    וברצינות, ברור שאני מאזין לדון ג'ובאני קודם כל בגלל המוזיקה האלוהית שבה. אבל יהיה זה שקר להכחיש שהתרגשתי פעמים רבות מהרעיונות שבחליל הקסם, או מההומור של נישואי פיגארו, או מהדרמה שבדון ג'ובאני.

    למען האמת, אינני מבין יותר מדי באופרות ולא מכיר הרבה – אפשר לומר שרק מוצרט וגם זה בקושי (כפי שאפשר לשים לב…). אבל אני משער ונוטה להאמין שהוא לא היחיד שבחר ליברטי מוצלחים בהיסטוריה של המוזיקה.
    (דיווחים מפורטים על נכונות השערתי – בשנים הקרובות.)

    אה, ואם כבר הגעתי למקום הזה, אז אני לא מאמין שרק מוצרט הצליח ליצור רצ'יטטיבים מהנים ומוזיקליים באופרות שלו.

  7. גם אני בעד לשמוע מוסיקה מההתחלה ועד הסוף. ורצוי גם להבין את הטקסט אם אפשר… 🙂
    (אגב, שכחתם את החטיפה…)

    הרציטטיבים הם הכנה למה שבא ולדלג עליהם יהיה מצד אחד כמו לקצר את הדרך במסע כומתה… ומצד השני כמו אירופה בשלושה ימים דרך שמשת האוטובוס…

    יש הרבה לברטי שלא ממש עומדים ברוח זמננו בעיקר במישורים של אמות המוסר שהיו נהוגים אז וכו, אבל זו ממש לא בעיה ולא הנקודה. אם רואים מדונה של רפאל לא חייבים לקבל את הנצרות בשביל להנות ממנה… גם במישור רגשי שמקביל לדתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: