Skip to content

ראיון עם זמרת הלאדינו יסמין לוי

29 בינואר 2008

את הקריירה של יסמין לוי אני מלווה כבר הרבה זמן, ובדרך כלל בהערכה גדולה. מדובר, ולא רק לטעמי, באחת מזמרות הלדינו הגדולות שיצאו מישראל. בשירתה יש את השילוב המדויק בין ניקיון וחיספוס,

והופעתה הבימתית משלבת צניעות אינסופית, אמונה פנימית במוסיקה ונוכחות מוסיקלית חזקה. לוי מצליחה לגעת בך בצורה הכי ישירה ואנושית, ולא פלא שבקהל שלה יושבים לא רק חובבי לדינו אלא גם אנשים שרגילים ביומיום לשמוע מוצרט. היום היא בת 32, נשואה למנהל האישי שלה, ומנהלת קריירה שכל זמרת הייתה מקנאת בה.

בשנתיים האחרונות לוי נמצאת במסלול נסיקה בינלאומי, וזוכה להצלחה ענקית בחו"ל. הדיסק החדש שלה, "Mano Suave" (יד ענוגה) נמצא במקום החמישי במכירות בקטגורית "מוזיקת עולם" (בהולנד היא נמצאת במקום הראשון). באופן אישי, הדיסק הזה שימח אותי מאד. הדיסק הקודם שלה, "לה חודריה", התמקד במוזיקת פלמנקו, ונשמע לי מוחצן, צעקני ולעיתים כמעט אלים. בדיסק החדש, לעומת זאת, היא חוזרת אל הלדינו, אל השקט ואל ההבעה האישית והעמוקה. היא נשמעת הרבה יותר מאוזנת, שלמה ובשלה, כמו מן אמא גדולה של שירה עממית. קצת כמו מרסדס סוסה בארגנטינה. "זה מצחיק שאתה אומר את זה", צוחקת לוי. "מישהי ששמעה את הדיסק והכירה אותי רק אחריו, אמרה לי שהיא חשבה שאני אשה שמנה בת שבעים".

לוי מתארת בגילוי לב מפתיע את התהליך האישי של ההתבגרות המוזיקלית שלה. "עברתי הרבה חיפושים", היא אומרת. "כשהייתי צעירה, היה לי קטע חזק של 'בואו תראו מה אני יודעת לעשות'. זה היה ניסיון בלתי פוסק להרשים. אז גם גיליתי את הפלמנקו, והשירה שלי הפכה לצעקה. הדיסק הקודם, "לה חודריה", מייצג את התקופה הזו. אבל אז לקחתי צעד אחורה. עברתי תהליך הבשלה, ואחריו אני כבר לא מרגישה כמו צעירה שצריכה להרשים כל הזמן. הבנתי שאני יכולה לרגש גם בלי להבהיל. כל הזמן אמרו לי את זה, אבל רק לאחרונה הבנתי על מה דיברו איתי. אני מרגישה שעברתי תהליך, והגעתי כעת לשלב של בשלות ובגרות. ועם זאת, אני בטוחה שעוד כמה שנים אני אשמע אחרת. יש כל הזמן התפתחות".

את לוי קשה מאד לראות בישראל בשנים האחרונות: היא מופיעה בארץ בתדירות של פעם בשנה במקרה הטוב. לפני שבועיים ערכה כאן הופעה חד-פעמית בבית האופרה, לרגל השקת הדיסק החדש. זו היתה הופעה מהממת, מול קהל שעטף אותה באהבה והריע בעמידה דקות ארוכות. לוי פרטה לקהל הזה על כל הנימים הנכונים, החל בהופעת אורח מצוינת של שלמה בר וכלה בדואט מרגש עם אמה, כוכבה לוי, שהשאיר רבים בקהל עם עיניים דומעות.

"הקהל העיקרי שלי הוא באירופה", היא אומרת. "אני כל הזמן בהופעות בחו"ל. בשנה שעברה היו לי שבעים הופעות, והשנה יהיו מאה. השנה הזו עצרנו קצת את ההופעות כדי לעשות את הדיסק, ואני מאד מאושרת מהתוצאה. יש לי הרגשה שזה התקליט שחיכו לו".

יומיים לאחר ההופעה בארץ המריאה לוי לאירופה עם בעלה והמנהל האישי שלה, ישי אמיר, לסיבוב הופעות נוסף. בפברואר תיפתח את עונת המוזיקה בבית האופרה בסידני, אוסטרליה, ולאחר מכן תופיע ברציפות בכל העולם. "בשנה שעברה עברנו חמישים בתי מלון", היא מספרת. "כל יומיים היינו במדינה אחרת. באחת ההופעות ממש נפל לי המיקרופון מהיד. הפכתי את זה למשהו חינני, אבל הבנתי שאני מותשת. כשחזרתי למלון התיישבתי על המיטה ופשוט התחלתי לבכות. לא בכי של עצב, אלא מן רגע מבורך של שבירה טובה- הרגשה שעברתי לשלב הבא בקריירה שלי".

את מתייחסת לאימך כמי שלימדה אותך את הבסיס לשירה. למדת אצלה גם פיתוח קול?
"לא. אצל אמא למדתי רק את השירים עצמם. התחלתי ללמוד פיתוח קול רק אחרי שכבר הוצאתי שני אלבומים. הלכתי לרחל הוכמן, שלימדה אותי להשתמש נכון בקול ולהגדיל את היכולת הקולית שלי (רחל הוכמן היא מורה מיתולוגית לפיתוח קול, שלימדה גם את הראל סקעת, נינט טייב, שירי מיימון, מירי מסיקה ועוד עשרות). לצערי אני הולכת אליה עכשיו רק פעם בכמה חודשים כי אני בקושי בארץ".

את שרה בלדינו, ובדיסק האחרון שרה איתך זמרת בערבית. מה עם עברית?
"גיליתי שכשאני שרה בעברית הקסם בורח מהחלון. אני יכולה להתרגש מזמרים אחרים ששרים בעברית, כמו לדוגמא שלמה בר. כשהוא שר "צור משלו אכלנו" בהופעה שלי התרגשתי ממש. אבל כשאני שרה הקסם נעלם. אולי זה כי אני חשופה יותר בעברית. בלדינו אני יכולה לברוח. אולי פעם, כשאהיה במצב נפשי אחר".

ולשיר בערבית?
"כרגע לא, אבל זה אחד החלומות שלי. אני יכולה לחקות שירה בערבית, אבל זה לא זה. שפה זה עולם שלם, ואם אתה לא לגמרי בתוכו זה יהיה טכני ומיכני. הלדינו זו השפה שהכי טבעי לי לשיר בה, כי התחלתי לשמוע אותה מינקות".

יסמין לוי היא בתו של יצחק לוי, מחשובי החוקרים של שירת הלדינו. אביה נפטר כשהייתה בת שנה. "לא הכרתי את אבא שלי, אבל אני חיה אותו כל יום. פעם מישהו אמר שאבא שלי אף פעם לא ניסה להרשים בשירה שלו. הוא היה לוקח את השיר כמו שהוא, בצורה הכי בסיסית, ואומר "הנה, ככה שרו". הוא ידע שהוא מרגש גם בלי הרושם החיצוני. כשאני התחלתי לשיר, היה לי חשוב להראות שאני שונה. הייתי הילדה הרעה של המסורת. במקור, לדינו היתה שירה מתוקה ונעימה ששרה אמא לבתה. לי היתה חסרה שם התשוקה. הייתי בהרגשה שאם נמשיך לשיר בצורה המסורתית השירה הזו תמות, כי את הצעירים זה לא יעניין. לכן הוספתי את הפלמנקו, והתחלתי לשיר בצורה בועטת. והנה, הצעירים שלא מכירים את המסורת באמת נמשכו לזה".

ואיך אמא שלך קיבלה את זה?
"אמא שלי עברה תהליכים בדיוק כמוני. היא לא מאמינה שהפכתי למה שהפכתי. הרי הכל התחיל מהמטבח שלה, ותפס צורה ואישיות. אמא שלי, לדוגמא, שרה בצורה המסורתית, של קול ראש בלבד. אני בין זמרות הלדינו היחידות ששרות גם מהחזה, מה שנותן לקול הרבה יותר נפח ועוצמה. זה לא קיים בשירה המסורתית. באופן טבעי, הקהילה לא חיבקה אותנו על זה, ועברנו תקופה מאד לא קלה. אמא עברה איתי את התהליך הזה, שהצליח כנגד כל הסיכויים. היא נתנה לי את כל האהבה האפשרית שבעולם. היא חלמה להיות זמרת כל החיים, ובסופו של דבר הפכה להיות אשתו של אבא שלי והקריירה שלה נפסקה. היום אני מרגישה שהיא כאילו מגשימה את החלום הזה דרכי. אני מה שאני בזכותה".

פורסם ב"גלובס", 29.1.2008

7 תגובות
  1. מגיב permalink

    אמא שלה שרה אמיתי, מהלב, בקול פעמונים, היא צועקת, והקול שלה מחוספס. בדיוק הפוך .
    חבל מאוד שאמא שלה לא עשתה קריירה בין לאומית,
    כי משתיהן האמא הרבה יותר אמיתית ומוכשרת
    מי שראה אותה על הבמה יודע…

  2. יעל גגלר permalink

    לפני כמה ימים קניתי דיסק לחברה שלי, אחד שחשבתי שאבד לה, אבל בסוף התברר שנמצא, מה שגרם לה להחליף בנוכחותי את זה שקניתי בזה של יסמין לוי. באוטו, במעין צירוף מקרים שמוכיח שיש אלוהים ושהוא מוסיקאי (אין, והוא לא, נראה לי), ובעודי מברברת על שם טוב לוי (הרצפים האסוציאטיביים שלי די בסיסיים: יסמין לוי >> שם טוב לוי) ובפרט על הביצוע היפהפה שלו ל'יד ענוגה', פתאום מתחילה להתנגן נעימה מוכרת… יד ענוגה, והחברה מחייכת לה במין שביעות רצון זחוחה כזאת, כנראה כי לדעתה יש אלוהים.

    בכל אופן, בזמן האחרון רבים עלינו הביצועים ליד ענוגה, וכולם מאוד יפים.

    (כמובן, יומיים אחר-כך קניתי את הדיסק גם לעצמי. הוא מעולה. היא מעולה. ודווקא הראיון הזה עשה לי חשק להאזין (גם) לאלבומים קודמים שלה, לשמוע אותה צועקת.)

    את אמא שלה לא שמעתי…

  3. יעל גגלר permalink

    נורא רציתי למצוא את הגרסא של שם טוב לוי אונליין, ולא מצאתי, אבל במהלך החיפושים מצאתי את זה:

    http://music.walla.co.il/?w=//1205999

    וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשאול, את מי שעשוי לדעת, באיזה משקל, לעזאזל, כתוב השיר הזה. לרגעים זה נשמע לי כמו שבעה רבעים (?!) אבל זה כל-כך חמקמק

  4. בלעם permalink

    זה באמת שבעה רבעים, אבל כל פעם התיבה מחולקת אחרת, לכן זה יוצא חמקמק.

  5. בלעם permalink

    יותר נכון, שבע שמיניות…

  6. הוא אכן כפי שכתב בלעם 7/8. נסה לספור את השמיניות לפי החלוקה 1-2-3 1-2-3-4 ותראה שזה יושב פיקס.

  7. יעל גגלר permalink

    תודה לבלעם ולרון.

    עדיין, בסוף הבתים, כשהוא שר "להבל ולריק זריתי את ימי", משהו לא מסתדר לי, אבל אני מניחה שהוא סתם מגמיש שם את הספירה. מדהים באיזו טבעיות הוא מחליק משקל של שבע…

    בכל מקרה, תודה לכם. חמישים שקלים היו על הכף 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: