Skip to content

ביקורת אופרה- "טורנדוט" באופרה הישראלית

10 במרץ 2008

"טורנדוט", בעיני, היא אחת משלוש האופרות הגדולות ביותר של כל הזמנים. פוצ'יני רקח כאן את יצירת חייו: מוזיקה מחשמלת ויפהפיה, במה עם פוטנציאל לעושר ויזואלי בלתי רגיל, וסיפור שכל מי שהיה פעם מאוהב יוכל להזדהות איתו. הרי מי מאיתנו לא הרגיש פעם שהאהבה העבירה אותו על דעתו, והיה מוכן לעשות הכל כדי לזכות באהובתו הקרה כקרח. האופרה, יש לציין, מסתיימת במסר מאד לא פמיניסטי לפיו נשיקה לוהטת לבחורה ברגע המתאים תמס את ליבה.  בהפקה הנוכחית, בטוויסט חתרני על העלילה המקורית, טורנדוט בוחרת להתאבד אחרי שהנשיקה שנתן לה במפתיע הנסיך כלאף המסה את ליבה. במקור, להזכיר, הם אמורים להתאחד באהבה גדולה.

למעט ההזדהות עם הטוויסט הפמיניסטי בעלילה, ההפקה הנוכחית באופרה איכזבה. האחריות לכך מוטלת ברובה על המנצח, רני קלדרון, שעשה כמה בחירות פרשניות תמוהות מאד והצליח להחמיץ בשיטתיות את השיאים הרגשיים שהמוזיקה של פוצ'יני מציעה למכביר. בחלק מהמקומות הוא היה מהיר מדי, בחלק אחר איטי מדי, רעיונות מוזיקליים חשובים לא הובלטו, והתחושה היתה שהמוזיקה לא משיגה חצי מפוטנציאל הריגוש שלה. לכך התווספו בעיות תיאום, איזון וסאונד, שהגיעו לשיאם עם כניסות לא מדויקות וסאונד לא מספק של הקולות מאחורי הקלעים. מאופרה גדולה כמו "טורנדוט" אפשר להוציא הרבה יותר. המערכה הראשונה איכזבה במיוחד, אבל למען ההגינות יש לציין שבסוף המערכה האחרונה חל שיפור ניכר בביצוע. זו נחמה חלקית בלבד, כיוון שאת המוזיקה שם כבר לא חיבר פוצ'יני (שמת במהלך הלחנת האופרה) אלא תלמידו פרנקו אלפאנו, והמוזיקה שם הרבה פחות מוצלחת מזו של המאסטר.

צוות הזמרים היה ברובו סביר ומעלה, אבל רק בייסה דשניאם (Baysa Dashnyam) המונגולית, בתפקיד טורנדוט, היתה ממש מצוינת. אנטוניו נגורה (Nagore) בתפקיד כלאף היה בסדר, אבל לא התקרב אפילו לשיאי הריגוש של זמרים גדולים ששרו לפניו את התפקיד (מישהו אמר פווארוטי ולא קיבל?). מיכל שמיר (המשרתת ליו) שרה יפה, אבל לא הרטיבה יותר מדי עיניים באריית ההתאבדות שלה. מבין שלושת השרים המוצלח ביותר היה הבריטון אוליבייה גרנד, למרות התלבושת הנשית המגוחכת בה הולבשו הוא וחבריו. אפילו ולדימיר בראון בתפקיד המלך טימור, זמר מעולה בדרך כלל, לא הצליח להתעלות הפעם. כוכבות הערב בעיני היו דווקא מקהלות המבוגרים- מקהלת האופרה והמקהלה הפילהרמונית תל-אביב- שהפיקו יחד צליל עשיר, מלא ומדויק. למנצחים שלהם מגיע כל הכבוד על ההכנה.

לגבי התפאורה- לאחר הדי.וי.די האולטימטיבי של "טורנדוט" עם זובין מהטה, שצולם בעיר האסורה בבייג'ין, סטנדרט התפאורה לאופרה הזו עלה לגבהים בלתי ניתנים למעבר. אבל במגבלות הקיימות הבמאית הספרדיה נוריה אספרט עשתה עבודה טובה מאד. זהו בימוי ריאליסטי, נקי וישיר, בדיוק כמו שצריך. הבמה עשירה ומרשימה, הסממנים הסיניים משכנעים, וחבל רק שבמערכה הראשונה הבמה אפלה מדי. לדעתי היה עדיף גם למקם את מקהלת הילדות על הבמה, כי לא כל כך שמעו אותן. גם את התלבושות של שלושת השרים, כאמור, הייתי מחליף למשהו פחות טרנס ג'נדרי. חוץ מזה אין תלונות.

לסיכום: אופרה נפלאה, תפאורה מרשימה בדרך כלל, אבל ביצוע בינוני למדי. יש לציין שהביקורת מתייחסת לקאסט (צוות הזמרים) השני, שהיה זה שהופיע במוצ"ש. יתכן שהעניינים טובים יותר עם הצוות הראשון, שכולל בין היתר את פיירו ג'וליאצ'י המצוין בתפקיד כלאף.

"טורנדוט" (Turandot) באופרה הישראלית החדשה. מנצח: רני קלדרון. בית האופרה, 8.3.2008.

הביקורת פורסמה ב"גלובס", 10.3.2008.

3 תגובות
  1. דימיטרי גישפלינג permalink

    אני נוכחתי בקאסט של נגורה, דשניאם, מיכל שמיר. מנצח רני קלדרון.

    נתחיל עם המנצח רני קלדרון.
    במקום לקבל תזמורת עוצמתית ומדוייקת, קיבלנו טמפו הפוך ממה שכתוב בפטיטורה (שהרס את כל המאזן הלירי- דרמטי של האופרה), כניסות לא ברורות, לא ביחד, וכן זיוף חד בתזמורת כמעט בכל תיבה. אני כבר לא מדבר על כך שרובו הגדול של התזמור היפהפה של פוצ'יני, והאפקטים המרהיבים שלו (כינורות בפיאניסימו, בראס חד, כלי הקשה והעוצמה התזמורתית של פוצ'יני בכלל) לא נשמעו כלל ונבלעו שתוך ה"דיסה" שהתזמורת בישלה (כמובן שחלק מהאשמה נופל גם על רמתה הכללית הנמוכה של התזמורת).
    כנ"ל לגבי המקהלה. בפורטה המקהלה צעקה (היכן שאמורה להיות אחדות עוצמתית של מקהלה מקצועית), בפיאנו שמענו דיסבאלאנס טוטאלי בין הקולות השונים, ואת הצלילים הארוכים שהמקהלה אמורה למשוך, היא קיצרה משום מה בשיתטיות ולא שרה יותר מרבע מנוקד…
    היה ברור לי מיד שהמקהלה ברובה לא מקצועית (בהפקה של טורנדוט בבולשוי במוסקבה לפני חצי שנה למשל, לא היו יותר חברי מקהלה על הבמה, אך הם נשמעו הרבה יותר חזק ומגובש, והסיבה פשוטה: כל חבר מקהלה מקצועי שלומד פיתוח קול ישמע פי 5 יותר חזק מחובבן הן מבחינת עוצמת הצליל והן מבחינת עושר הגוון).

    וכאת לסולנים:

    בכלליות אפשר להגיד שלא שמעו אותם חצי מהאופרה (למרות כל האמור לעיל לגבי התזמורת והמקהלה…)

    בייסה דשניאם (טורנדוט): צליל כמעט צרוד בכל המנעד, אין נמוכים, ולאומת זאת הפתיעה בחמישת הצלילים הגבוהים באריה שלה In questa reggia.
    הסיבה היתה ברורה, במקום לשיר בקול הסופרנו קולרטורה הטבעי שלה, היא לוקחת תפקידים של סופרנו דרמטי שאינם מתאימים כלל לנתונים שלה, והתוצאה – כשלון. במקום לשמועה צליל עשיר ואחיד של סופרנו דרמטי אנחנו שומעים היטב רק חמישה צלילים גבוהים בכל האופרה…

    אנטוניו נגורה (כלאף): שוב, טנור איטלקי סוג ג. נתונים מצויינים, גוון יפה והמון בעיות טכניות בסיסיות. ל"לה" גבוהה נגורה מתכונן כאילו הוא הולך לשיר "פה" באוקטווה השלישית והנשימה נגמרת לו תוך שניה וחצי (לא שמעתי שום צליל ארוך בביצועה שלו, ול-"דו" גבוהה וטעים בסוף המערכה השניה במשפט "ti voglio ardente d'amor" לא ציפיתי אפילו…)
    וכל זה בגלל בעיה טכנית ברורה. נגורה לוקח הרבה אוויר ומוריד את הגורגרת (ה א-ב של טכניקה ווקאלית אופראית נכונה) מה שנותן צליל עסיסי ומשוחרר, אבל הוא לא למד לשלוט נכון הכמות האוויר שהוא מוציא.. התוצאה – חוסר אוברטונים (ברק, מתכתיות) בצליל, ואי יכולת לתמוך בצליל ארוך לאורך זמן.

    ועכשיו לעצוב מכל – ליו (מיכל שמיר).
    אני לא שולל את האפשרות שבלידים של שוברט, עם פסנתר באולם קאמרי, מיכל שמיר יכולה להשמע סביר, אבל על במת האופרה אין לה מה לחפש (וכמובן שלא בתפקיד קשה כמו ליו!)
    לא ידעתי אם לצחוק או לבכות! נשמע שהיא לא למדה פיתוח קול אופראי בכלל. אין בכלל נשימה ותמיכה בצליל (הסרעפת לא פועלת, ולכן אגב הויברטו לא מגיעה ממנה אלה מתנודות של הגורגרת – דבר מזיק שהורס את מיתרי הקול), אין שום נפח בצוור, אין שום שליטה בארטיקולציה. והתוצאה: צליל לחוץ, מחניק, חלש, רועד, דיקציה לא ברורה (אי אפשר להבין את המילים) וחוסר עוצמה וגוון מוחלט.

    את טימור (ולדימיר בראון) אני יכול להגדיר בקצרה כבאריטון תפקידים משניים סביר.

    בין שלושת השרים (פינד פאנג ופונג) היחיד שנשמע טוב היה הבריטון (טנור כמובן) אוליבר גרנד, שנשמע יותר חזק מהסולן הראשי. גם לו לא חסרו בעיות טכניות, שאם לא כך, היה יכול להיות טנור ספינטו מצויין ולשיר את כלאף במקום נגורה…
    שניים האחרים (ליבשיץ וארידן) התחלקו בין טנור אחד צעקני, וטנור שני כל כך חלש שאי אפשר היה להבחין בהמצאותו על הבמה.

    לאחר כל האמור אסכם:
    מיותר לציין, שאם פסנתרן מנגן על פסנתר שבור, או כנר על כינור חצי בנוי, אנחנו לא מצפים לקבל חוויה רגשית גדולה, או להבין איך באמת צריכה להשמע היצירה שאנחנו מאזינים לה.
    אותו הדבר כאן: כאשר אנחנו שומעים מוסיקה כל כך דורשת ומבריקה, מבוצעת על ידי סולנים עם "כלי נגינה" כל כך לא בנויים, אני לא אתקרב לחוייה שאני אמור לחוות ממוסיקה כל כך מצויינת (גם אם הם מנסים לרגש אותי עם משחק טוב או מוסיקליות גדושה).
    והתוצאה העצובה: במקום לתת לקהל הישראלי את החוויה השמימית של אופרה כל כך יפהפיה ומפוארת, שוב זורקים לפרובינציה שלנו עצם מהשולחן החגיגי של בתי אופרה טובים בעולם, והעצוב מכל שהקהל הישראלי מתלהב ומריעה…

  2. רונית permalink

    הייתי ומסכימה עם כל מילה. הזמר הצרפתי ששר את פינג נראה לי ממש כמו מיקי בוגנים בפרסומת של התאורה

  3. תל אביבית permalink

    למגיב 1 -דימיטרי- לא כולנו בוגרי האקדמיה למוסיקה, ולא כולנו זכינו לראות אין ספור ביצועים של אופרה זו או אחרת. לרובנו, פרובינציאלים שכמונו, אין את דקות ההבחנה, המאפשרת לנתח צליל זה או אחר באריה מסוימת, או לעסוק בשאלה האם הטמפו תואם או הפוך מזה של הפרטיטורה. רובנו שואלים את עצמנו: האם אנו נהנים? והתשובה לגבי הפקה זו – כן, בכף ונון רבתי. הכן הזה מתייחס אלי, אל בן זוגי ואל הרבה מכרים אחרים שצפו בהפקה זו.
    ניתן להסכים או לא להסכים עם דברי המבקר, אבל הוא עושה את מלאכתו בצורה עניינית ומאוזנת, מה שלא ניתן להגיד על דבריך. כנראה שידע במוסיקה, (בהנחה שאמנם הינך בעל ידע כזה), אינו הולך יד ביד עם תרבות, דיבור או אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: