"פיאנומאניה"- על תחרות רובינשטיין

התחרות הבינלאומית ה- 12 לפסנתרנים ע"ש ארתור רובינשטיין, או בשם החיבה שלה "רובינשטיין", היא הדבר הקרוב ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית לתחרות "כוכב נולד". עשרות מתחרים, סוללת שופטים, הרבה התרגשות, וזוכה מאושר אחד. אבל כאן, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. המתמודדים בתחרות רובינשטיין הם לא וונאביז, אלא 38 פסנתרנים מצוינים המגיעים מכמעט עשרים מדינות. גם לא תשמעו כאן ביצוע מיוחד ל"מנגן ושר": המוזיקה המבוצעת לקוחה כולה מפסגות הרפרטואר, החל בבאך וכלה במלחינה הישראלית הצעירה אביה קופלמן. אפילו הפרסים נראים קצת יותר טוב. הפרס הראשון עומד על 25,000 דולר ומדלית זהב, השני- 15,000 דולר ומדלית כסף, השלישי- 10,000 דולר ומדלית ארד, ובנוסף יש עוד שלל פרסים בקטיגוריות שונות ומשונות.

"פסנתרן שזכה בתחרות רובינשטיין כבר לא צריך להתמודד יותר בתחרויות", אומר פרופ' אריה ורדי, יו"ר סגל השופטים של התחרות. "התחרות הזו סללה את הדרך להצלחה בינלאומית לשורה ארוכה של פסנתרנים. זה התחיל כבר עם הזוכה הראשון, עמנואל אקס, ב- 1974. אחריו זכה גרהרד אופיץ, שנחשב היום לאחד הפסנתרנים הגדולים בגרמניה. אחריהם היו כמה זוכים שהתפרסמו פחות, ובשנים האחרונות שוב יצאו מהתחרות זוכים שמנהלים קריירה יפה, כמו אלכסנדר קורסנטיה, קיריל גרשטיין וסשה גבריליוק".

עבור חלק מהמתמודדים ההשתתפות בתחרויות היא חלק מדרך חיים. עבור אחרים היא פשוט שינוי נחמד משיגרת היום-יום. דוגמא לכך נותנת יאנג שן, בת 31, שזו תחרות רובינשטיין השלישית בה היא משתתפת. שן נולדה בסין, וחיה בארה"ב מגיל 19. היא בעלת תואר דוקטור למוזיקה, ונמנית על סגל ההוראה בבית הספר למוזיקה LYNN בפלורידה. "בשבילי להיות כאן זה קצת כמו חופש, עם ימים שלמים בהם אני יכולה להתאמן בלי שאצטרך ללמד או ללוות", היא אומרת. "זה יהיה נהדר לזכות, אבל גם אם אזכה הפוקוס שלי ישאר באקדמיה. זה לא ישנה את חיי בצורה דרסטית".

שן ניגנה בכמה תחרויות אחרות בעולם, ומלאת שבחים לתחרות רובינשטיין. "בהשוואה, זו התחרות שמאורגנת הכי טוב", היא מפרגנת. "מתייחסים כאן למשתתפים בצורה מאד חמה. אנחנו לא מרגישים כמו מתחרים, אלא יותר כמו נגנים בפסטיבל מוזיקה". שן מתרשמת במיוחד מכך שמארגני התחרות טרחו לשים לכל מתחרה פסנתר בחדר המלון. "זו התחרות שיחידה שדואגת לכך. זה יתרון עצום שלא צריך לצאת מהחדר כדי להתאמן".

ומה דעתך על הקהל הישראלי?

"זה קהל מצוין. קודם כל, יש מספר מדהים של אנשים שבאים לשמוע את התחרויות. בתחרויות במקומות אחרים יש בדרך כלל שליש מזה. מעבר לכך, הקהל פה חם ותומך. תמיד מוחאים לך כפיים, וזה מאד מרגיע. בזכותם אני מרגישה כאילו אני מנגנת בקונצרט ולא בתחרות".

לתחרות עצמה יש חמישה שלבים. שני השלבים הראשונים מתקיימים בימים אלו, ומורכבים מרסיטלים סולניים במוזיאון תל-אביב. שלב חצי הגמר יתחיל ב-20-22 במרץ באילת, שם ינגנו המתחרים שיעלו שלישיות פסנתר עם גיל שרון (כינור) והלל צרי (צ'לו). חובבי המוזיקה שיסעו לאילת יוכלו לשמוע בנוסף לתחרויות גם תכנית מוזיקלית עמוסה, שתכלול שיחות עם השופטים, קונצרט עם המקהלה הישראלית הצעירה "עדי" ועוד. המשך חצי הגמר יהיה בהיכל התרבות בת"א, בו ינגנו המתמודדים קונצ'רטי קלאסיים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שלב הגמר יתקיים ב-27 במרץ, והפיינליסטים ינגנו בו קונצ'רטי רומנטיים עם הפילהרמונית.

ביקור במוזיאון תל-אביב מגלה שהקהל הישראלי מוצא בתחרות עניין גדול. האולם די מלא גם בשעות אחרי הצהרים, למרות הרפרטואר התובעני והפורמט הנוקשה. עם זאת, נראה ששלב זה מתאים יותר לחובבי פסנתר כבדים, שנהנים להמר על הפייבוריטים שלהם כבר בשלבים המוקדמים. השלבים המאוחרים יותר, בליווי תזמורת, מושכים גם קהל פחות מקצועי, ומתאפיינים בהתרגשות גדולה ובאולם מפוצץ (היכל התרבות). בתחרות מודעים היטב לרצונו של הקהל למלא חלק פעיל בתחרות, והנהיגו את פרס "חביב הקהל" שמזכה את הזוכה בפרס כספי שאינו קשור לבחירת צוות השופטים. מהתחרות עידכנו היום שהכרטיסים לשלב ב' (שלב הרסיטלים השני במוזיאון ת"א) אזלו.

עבור הצופה הממוצע, ישיבה רצופה בתחרות יכולה להיות עסק די מעייף. בשלב הראשון יש שלושה מתחרים ביום, התכניות עמוסות, והמוזיקה מורכבת ותובענית. ומה לגבי אלו שצריכים לא רק לשמוע, אלא גם לשפוט? "זה היום הנורמלי של כל מוזיקאי", אומר אריה ורדי. "אתה קם, מנגן, עושה חזרה, מנגן בקונצרט, מלמד. יש לך כל כך הרבה מוזיקה ביום, שהתחרות זה לא דבר יוצא דופן".

וזה לא מתיש?

"ברגע שבאמת אוהבים פסנתר, זו הנאה. הרי המתחרים פה הם כולם פסנתרנים מצוינים. עד היום לא היה מצב בו אמרתי לעצמי באמצע תחרות שהייתי מעדיף עכשיו לנוח או ללכת הביתה".

לפי מה אתה שופט? מהי ההשפעה של שפת גוף והופעה בימתית על השיפוט?

"אני מאמין שההופעה הבימתית היא חלק מהחוויה. אני לא עוצם עיניים ושופט רק לפי האזנה. האינפורמציה הויזואלית חשובה לא פחות מהשמיעתית. היו תחרויות שהתקיימו מאחורי מסך, וזה לא עובד. שפת הגוף היא חלק מהחוויה שעוברת למאזין".

ומה לגבי פיקשושים וטעויות? האם מתמודד שעשה טעות בנגינה יכול להתחיל לארוז?

"ממש לא. אנחנו לא מחפשים ליטוש טכני או ניקיון. אנחנו מעוניינים יותר באמירה אמנותית. אם אחוז הטעויות גדול, אז זה פוגע באמירה האמנותית ואז המועמד באמת יפסל. אבל כל עוד השגיאות הן בגבולות הסביר, זה לא מהווה שיקול מכריע".

קרה שמשתתפים בתחרויות עבר הפכו לקולגות שלך או חברים?

"בודאי. התחרויות האלו הן בשבילנו כמו כנס מקצועי. בזמן התחרות הקשר הוא בעיקר בין השופטים לבין עצמם, אבל בסיומה אנחנו נשארים בקשר גם עם חלק מהמתחרים".

בצוות השופטים השנה יש מספר ישראלים וישראלים-לשעבר. אחד מהם הוא המנצח אורי סגל, שעשה את עיקר הקריירה שלו בארה"ב. הוא ינצח גם בשלב הגמר, בו ינגנו המתחרים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. לדבריו, זוהי פרקטיקה מקובלת גם בתחרויות אחרות. "הניצוח על מועמד אפילו מוסיף לנקודת המבט", אומר סגל. "אבל זה קורה רק בשלב האחרון".

עדית צבי, המנהלת האמנותית של עמותת ארתור רובינשטיין, גאה השנה במיוחד על כך שהתחרות משודרת באינטרנט, ושבאתר התחרות המקוון ניתן לראות את כל המתחרים ברמה גבוהה של צילום ושידור. בנוסף זוכה התחרות לחשיפה במגוון ערוצי תקשורת: שלב הגמר, לדוגמא, ישודר במקביל בערוץ "מצו", ערוץ 1, קול המוזיקה וגל"צ. מקור גאווה נוסף לצבי הוא התפוסה הגבוהה של אולם המוזיאון. "התפוסה השנה עברה כבר כעת, בשלב הראשון, את זו של סוף התחרות הקודמת. זו התעניינות שאנחנו מאד שמחים בה".
כתובת התחרות באינטרנט: http://www.arims.org.il

פורסם ב"גלובס", 16.3.2008

עידכונים מיום ראשון בלילה:

1. הערב (א') פורסמו שמות העולים לשלב ב'. יאנג שן שרואיינה כאן לא עלתה לשלב השני.
2. פרס עידוד מיוחד הוענק למתחרה קרלוס איביי מארה"ב, עיוור מלידה, שלא עלה לשלב השני בתחרות. כמו כן הזמינה הנהלת התחרות את קרלוס ואמו, שהגיעה עימו ארצה, לנגן כפסנתרן אורח בחגיגת הפסנתרים של התחרות שתתקיים באילת בין ה-20- 22 במרץ. אני חייב להודות שהמחווה הזו ממש ריגשה אותי.