הלן גרימו בפילהרמונית, וגם- רקויאם זמני לגן יעקב

לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את הפסנתרנית הלן גרימו, נקודה. למה? כי עקב השינויים בתכנית, זה היה הדבר המעניין היחיד. כזכור, המנצח הפיני מיקו פרנק ביטל את בואו, ולכן התכנית המקורית, שהיתה דווקא מעניינת מאד, הוחלפה. המנצח הגרמני הצעיר מיכאל גוטלר, שהחליף את פרנק ברגע האחרון, בחר משום מה בתכנית הכי בנאלית שאפשר. לכן נגזר עלינו לשמוע ערב שכולו בטהובן, עם הפתיחה "קוריאולן", קונצ'רטו מס' 5 (ה"קיסר"), והסימפוניה מס' 3 ("ארואיקה"). צר לי, אבל לשמוע את הפילהרמונית מבצעת את ה"ארואיקה" בפעם האלף לא היה לנו כח גם אם אלוהים עצמו היה עומד על דוכן המנצחים. אבל לשמוע ולראות את גרימו, היפה בפסנתרניות תבל, היה גם היה. לכן ויתרנו בלב שקט על החלק השני, ובילינו שעה של אושר עם "קוריאולן" ו"הקיסר". ומה יש לומר, באמת לא התאכזבנו.

גרימו (Grimaud), ילידת צרפת המתגוררת בשוויץ, היא סוג של נסיכת פסנתר. היא יפה כמלאכית, אבל ההופעה הבימתית שלה משדרת דווקא צניעות ויושרה מקצועית יוצאות דופן. מבחינת שפת גוף היא חסרת כל מניירות, וזה מה שיפה. היא פשוט יושבת זקופה ואצילית, ונותנת לידיים לעשות את העבודה. קצת כמו רובינשטיין בזמנו, רק בלי הטעויות. תענוג לראות את זה. כך גם היתה הפרשנות המוזיקלית שלה ושל גוטלר. שניהם מוזיקאים צעירים יחסית, בשנות השלושים לחייהם, והשילוב ביניהם היה מצוין. הם בחרו בנגינה שרירית, מהירה ונמרצת, בלי ללכת לכיוון המוכר של פומפוזיות מלאת פאתוס בפרק הראשון וגם בלי להתרפק לרגע על סנטימנטליות רומנטית בפרק האיטי. מבחינות רבות זה היה ביצוע היי-טקי, מההיבט החיובי של המילה: ביצוע מודרני, זורם, סוחף וישיר, באיכות ביצוע מצוינת ועם הרבה אנרגיה. גם הפילהרמונית נשמעה כמי שקיבלה זריקה של חומרים ממריצים, בודאי בהשוואה לביצועים העייפים והמשועממים שנתנה בתחרות רובינשטיין רק לפני שבוע. מי היה מאמין, אבל גוטלר הצליח אפילו למצוא בקונצ'רטו השחוק הזה משהו חדש לומר. בפרק השלישי, לדוגמא, הבליט פתאום מהלך מעניין בכינורות הראשונים שבדרך כלל מנצחים אחרים לא שמים אליו לב. זו היתה לגוטלר הופעה ראשונה בפילהרמונית, ואני מתרשם שזו לא הפעם האחרונה שנראה אותו כאן. גרימו הופיעה כאן בעבר, ונקווה מאד שגם בעתיד. האמת היא שנשמח לשמוע אותה שוב גם את תחליט לנגן את "יונתן הקטן" בלופ.

למרבה הצער, ביום רביעי טסה גרימו חזרה לחו"ל ולא תנגן את שני הקונצרטים האחרונים שהיתה אמורה לבצע (עם קונצ'רטו מס' 4 של בטהובן). את הקונצרטים האלו תנגן במקומה הטיוואנית הו צ'ונג יון, אחת מזוכות המקום השני בתחרות רובינשטיין (הפרס הראשון, כזכור, לא חולק). גרימו יש רק אחת, אבל גם יון היא פסנתרנית ברמה גבוהה ויש סביבה את הבאזז הטבעי של מי שזכתה בפרס "חביבת הקהל" בתחרות רובינשטיין. משעמם זה בטוח לא יהיה.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת תכנית שכולה בטהובן. פסנתר: הלן גרימו. מנצח: מיכאל גוטלר. היכל התרבות, תל-אביב, 5.4.

רקוויאם זמני לגן יעקב
השערורייה סביב היכל התרבות ממשיכה במלוא עוזה. האולם המתפרק זועק לשיפוץ דחוף, אולם בינתיים לא נראה שמשהו משמעותי מתקדם בעניין. מסביב לאולם, לעומת זאת, יש קדחת שיפוצים מטורפת. זה התחיל במדרכות, ממשיך באולם "הבימה", ומסתיים בחניון העצום שנחפר מול שני האולמות. למעט היכל התרבות, בו איש לא נוגע, נראה שאין באיזור אפילו פיסת קרקע אחת שלא נחפרה, הוזזה וקוזזה. מי שמשלם בינתיים את המחיר הוא "גן יעקב" ממערב להיכל. פעם, ממש לא מזמן, זה היה גן מקסים. מוצל, רומנטי, חבוי בלב שיחים, מלא בספסלים נעימים. מקום מושלם לקחת את הדייט הראשון שלך כדי להראות שאתה באמת מבין משהו בפינות הסודיות של תל-אביב, או סתם לשבת בנחת ולפטפט לפני או אחרי קונצרט. ובכן, לא עוד. כעת, בחסות השיפוצים, הגן הקטן מסריח כמו שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית הישנה. צריך להיות תתרן גמור כדי להיות מסוגל לעבור בו, ומזוכיסט מאובחן כדי לשהות בו. יש להניח שזה קשור לעובדה שבלילה הופך "גן יעקב" לבית אלטרנטיבי להומלסים, וספסליו מאוכלסים במיטב בחורינו חסרי הבית. כל זה קורה מטר וחצי מהיכל התרבות, שנה לפני חגיגות המאה לעיר תל-אביב. מה יש לומר, יום הולדת שמח!
פורסם ב"גלובס", 7.4.2008