Skip to content

ביקורת אופרה- "מדאם בטרפליי" באופרה הישראלית

14 באפריל 2008

"מדאם בטרפליי" היא אופרה יפה ומרגשת, אבל למאזין המודרני יש בה גם משהו מעצבן. קצת קשה לקבל היום סיפור בו אשה מחכה שלוש שנים לבעל שנטש אותה, וממשיכה לספר לעצמה סיפורים על כך שהוא הולך לחזור בכל רגע. אבל זהו בדיוק סיפורה של מדאם בטרפליי, גיישה יפנית שנישאה לקצין האמריקאי פינקרטון. הוא התחתן איתה סתם בשביל הקטע, ועזב בלי לחשוב פעמיים. היא מחכה לשובו בנאמנות, ובינתיים מנהלת בית אמריקני למופת. היא גם מסרבת לניסיונות חיזור של אחרים, ודוחה כל ניסיון לרמוז לה על מה שבאמת קורה. בטרפליי כל כך תלושה מהמציאות, עד שאיפשהו באמצע המערכה השניה ממש בא לך לנער אותה ולרענן את בוחן המציאות שלה. אבל כללי המשחק לא עובדים ככה, ולכן אתה נאלץ להמשיך ולעקוב אחר הסיפור עד סופו. לטובת מי שלא מכיר את הסיפור לא נכניס פה ספוילר, אבל רק נרמוז שזהו סוף טראגי, צפוי מראש וסוחט דמעות.

אם נניח בצד את הביקורת על הרלוונטיות של הסיפור בעידן שאחרי ורדה רזיאל-ז'קונט ("תזרקי אותו!!!"), אפשר לומר על ההפקה הזו רק מילים טובות. ראשית, הבימוי. למיטב שיפוטי, ההפקה הזו היא אחת היפות ביותר שהיו באופרה הישראלית החדשה מעולם. הבימוי מודרני, אבל במובן הטוב של המילה. הבמה נותנת אשליה של בית על שפת האוקיינוס, והמשחק בין המים ליבשה מרהיב. כבר בהתחלה יש סצינה נפלאה בה מגיעה בטרפליי בסירה לפגוש את פינקרטון, וזהו ממש רגע ויזואלי עוצר נשימה. לכל אורך האופרה הסימבוליזציה היפנית מרומזת וללא קשקושים אוריינטליסטיים מיותרים, מה שהופך את הסיפור לבעל מסר הרבה יותר אוניברסלי. למרות הבסיס הקבוע המשלב בין המים ליבשה הרי שהרקע משתנה כל הזמן, ומתווספים אליו אלמנטים שונים של בימוי בהתאם להתנהלות הסיפור. זה מדהים ממש עד הרגע האחרון, בו עולה בשמיים ירח אדום כדם כרקע לבטרפליי הלובשת כולה לבן. בנוסף יש כאן שימוש מופלא בתאורה, שברגעי השיא מציפה את הבמה בצבעי יסוד חזקים. בקיצור, לבמאי הפולני מריוש טרלינסקי מגיעות תשואות מכאן ועד ורשה. זו תפאורה שפשוט אסור להחמיץ.

לגבי הביצוע: קצת התאכזבתי מהביצוע התזמורתי, בניצוחו של דניאל ענבל. לתזמורת ראשל"צ חסרו נפח וצבע, והיא הצליחה להתרומם איכשהו רק במערכה האחרונה. ממש שום דבר לכתוב עליו הביתה. עם זאת, רוב הסולנים היו טובים מאד. לריסה טטוייב היתה מרגשת בהחלט בתפקיד בטרפליי, והיתה לטעמי כוכבת ההפקה. ג'ונתן סמרס היה סמכותי כנדרש בתפקיד הקונסול האמריקאי, למרות שבסצינה בה הוא מקריא לבטרפליי את המכתב בקושי שמעו אותו. זוראן טודורוביץ' הסרבי היה מרשים בהחלט בתפקיד פינקרטון, עם קול יפה ועשיר אם כי לא תמיד הכי יציב. האכזבה היחידה מבין הסולנים המרכזיים היתה סבטלנה סנדלר בתפקיד המשרתת סוזוקי, שסבלה מדיקציה איטלקית בעייתית ומנוכחות בימתית לא משכנעת. מילה טובה נוספת מגיעה למתרגם, שלא ויתר על האופציה הנחמדה של משחק מילים על התואר "בונזו". ה"בונזו" הוא דודה המגעיל של בטרפליי, כוהן דת בודהיסטי שמחרים אותה לאחר שהתנצרה. כשהוא יורד לחייה על ההתנצרות, הוא זוכה לתגובה "אף בונזו לא ינבח עלי". שאפו.

לסיכום: תזמורת בינונית, סולנים טובים, ותפאורה ותאורה מהממות. בסיכומו של דבר, רק בזכות הבימוי אפשר להגדיר את ההפקה הזו כ"חובה".

פוצ'יני- מדאם בטרפליי. האופרה הישראלית החדשה. מנצח: דניאל ענבל. בית האופרה ת"א, 12.4.2008.

פורסם ב"גלובס", 15.4.2008

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: