ביקורת אופרה: "לה ג'וקונדה" באופרה הישראלית החדשה

Paata Burchuladze as Elvise in La Gioconda

שלל התחייבויות קודמות הביאו אותי לבקר באופרה רק אמש (ג'), כמה ימים טובים לאחר ההצגה הראשונה. אבל, כמו שאומרים, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. לשמחתי, הצגת יום ג' כללה את הקאסט (צוות הזמרים) הראשון, שרובו התגלה כמעולה. ולחדשות בהרחבה, בפורמט האהוב של "למה כן-למה לא":

למה כן: 1. כמעט כל הזמרים מעולים. מישל קריידר בתפקיד לה ג'וקונדה היתה מהממת ממש, עם קול צלול ויפהפה שהצליח לרגש בכמה וכמה מקומות. אריית ההתאבדות שלה לקראת הסוף, לדוגמא, היתה ממש סוחטת דמעות. זמר הבאס הגדול פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) בתפקיד אלוויזה (Alvise), מעין גירסה תקופתית לראש השב"כ, היה מעולה כתמיד. יו סמית' האמריקאי היה מצוין בתפקיד הנסיך אנצו גרימלדי, עם קול חזק ויפה ונוכחות בימתית מרשימה. לאורה אדורנו, בתפקיד אשתו הבוגדת של אלוויזה, הציגה שירה כובשת ומשחק משכנע. גם לגבי היתר אין תלונות. ממש בראבו כללי. 2. פיטוריו הדרמטיים של אשר פיש הביאו לדוכן המנצחים את עומר ולבר הצעיר, ואני שמח לבשר כי הוא עשה עבודה נהדרת. הניצוח שלו היה אנרגטי ומדויק, ומה שיותר חשוב, תזמורת ראשל"צ צילצלה מצוין. 3. התפאורה יפה מאד. זו תפאורה תקופתית עשירה ונטולת שטיקים, שמתארת מקומות שונים בונציה עם הרבה צבע ודמיון. 4. הבימוי של "מחול השעות" המפורסם, עם רקדנים ותפאורה מתחלפת, מקסים.

למה לא: כי לא כל המוזיקה מוצלחת. יש באופרה הזו כמה אריות יפות, ואת "מחול השעות" תמיד כיף לשמוע. אבל בדרך אליהם צריך לצלוח די הרבה רגעים חלשים למדי מבחינה מוזיקלית. ככלל אצבע, שתי המערכות הראשונות פחות מוצלחות ושתי האחרונות יותר. בכל מקרה, אין מה לחפש פה את הגאונות של ורדי, פוצ'יני או דוניצטי.

ממה לא להתעצבן: מהנטייה של המתרגם להחליף לשון ציווי בלשון עתיד ("תשתי את זה", "תניחו אותה שם", "תמצאו את עקבותיה", "תקשיב לשיר").

שורה תחתונה: כדאי מאד בזכות הזמרים והתפאורה. תשתדלו רק לא להתבאס מהרגעים בהם המוזיקה לא הכי מבריקה, ויש הרבה כאלו.

פונקיילי (Ponchielli) – לה ג'וקונדה. מנצח: עומר ולבר. האופרה הישראלית החדשה. 20.5.