הפילהרמונית יותר משכנעת כשהיא לא בג'ינס

פורסם ב"גלובס", 29.6

את הפילהרמונית שמעתי פעמיים בסוף השבוע הזה. הראשונה היתה ביום חמישי, בסידרת "הפילהרמונית בג'ינס". השניה היתה במוצ"ש, בסדרת המנויים. הפסנתרן היה אותו פסנתרן, המנצח אותו מנצח, אבל ההבדלים היו די גדולים. אולי לא בביצוע, אבל בהחלט באווירה.

"הפילהרמונית בג'ינס" היא מוסד משונה. הפילהרמונית יזמה כאן פורמט ייחודי, במטרה מוצהרת למשוך צעירים. הקונצרט מתחיל בעשר, הבמה מוארת כמו בהופעת רוק, את כל העסק מנחה סֶלֶבּ כלשהו, ואחר כך יש מסיבה עם דוריטוס ובירה. וזה עובד. לעומת הקונצרטים למנויים, שסובלים מנטייה גריאטרית מובהקת, ב"פילהרמונית בג'ינס" יש הרבה קהל צעיר. לרובם אין מושג איך להתנהג בקונצרט, מה שבא לידי ביטוי במחיאות כפיים בין פרקים. אבל זה לא נורא. מה שיותר בעייתי זה הקטע עם המנחה הכוכב, שלפעמים יוצא טוב ולפעמים לא.
הפעם המנחה היה אייל קיציס, בהופעה שהמילה "חלטורה" רשומה עליה בענק. זה התחיל בהומור טיפשי על הגברים בקהל שמפסידים כדורגל (הקונצרט נפל על חצי הגמר של היורו), בלי לקחת בחשבון שאנשים שבאו לקונצרט אולי לא מתעניינים בכלל בכדורגל. ההומור הזה המשיך עם עידכונים מאחורי הקלעים על התוצאה, בזמן שהרבה יותר רלוונטי היה לומר מה בעצם מנגנים. שיא הרדידות היה עם שעשועון מביך, שמטרתו למצוא את הנגן הקוּל ביותר בפילהרמונית. הנחת היסוד- רק מי שמבין בספורט ובאס.אמ.אסים יכול להיחשב קוּל. מפגר זה לא מילה. האבסורדיות של השאלון התבררה כשהצ'לנית המקסימה איריס רגב לא ידעה מה פירוש הקיצור "תת" באס.אמ.אס, ואז התברר שבעצם אף אחד באולם (2500 מקומות) לא יודע מה זה. התשובה, אגב, היא "תתקשר". לא ברור לי למה הפילהרמונית מכניסה את עצמה לבוץ הזה מלכתחילה, אבל כבוד גדול זה בטח לא מוסיף לה.

ועכשיו על המוזיקה. ה"פילהרמונית בג'ינס" התחילה עם סימפוניה מס' 103 של היידן- יצירה חביבה, ביצוע סביר, שום דבר לכתוב עליו הביתה. שיא התכנית היה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של פרוקופייב, יצירה רצחנית לביצוע וגם לא קלה להאזנה ראשונה. הפסנתרן, אלכסנדר טורדזה (Toradze), לקח את רעיון הג'ינס קצת רחוק מדי. לטורדזה יש מראה קצת קומי גם כך: הוא נראה כמו גירסה ענקית של וואלאס שון, השחקן האמריקאי ששיחק את הפושע הגוץ עם הדיבור המשובש ב"הנסיכה הקסומה". טורדזה הרשה לעצמו להשתעשע עם הז'קט שלו, לעודד את הקהל למחוא כפיים, ולהראות די מוזר באופן כללי. במוצ"ש, בקונצרט הרגיל למנויים, רוב המניירות האלו נעלמו. בכל מקרה, הביצוע היה מעולה בשני הערבים. טורדזה הציג פסנתרנות מאסיבית ווירטואוזית, שלצידה רגעי שקט בלתי נשכחים. במוצ"ש נהניתי ממנו יותר, אולי בגלל שהמוזיקה הזו מסתדרת טוב יותר עם אווירה רצינית.

הקונצרט של מוצ"ש, כאמור, היה כבר למנויים הרגילים. בנוסף לקונצ'רטו של פרוקופייב בוצעה בו "סימפוניית פאוסט" של ליסט, בגירסה המקורית שלה (ללא סולנים ומקהלה). הכוכב הפעם היה המנצח, ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda). נוזדה הוא רק בן 44, אבל הוא כבר אחד מהשמות החמים בבורסת הניצוח העולמית. הוא עבד הרבה עם ואלרי גרגייב הגדול, וללא ספק למד ממנו הרבה. הוא מנצח ללא שרביט וגם שפת הגוף שלו דומה מאד לזו של גרגייב, מינוס הנטייה האובססיבית של גרגייב להזיז את השיער הצידה ופלוס תנועות וכניסות ברורות יותר. הקשר שלו עם התזמורת היה מצוין, והביצוע נשמע מבריק, זורם ועשיר. הסידרה בניצוחו של נוזדה ממשיכה השבוע, ולמי ששוקל לנסות כדאי רק לקחת בחשבון שהמוזיקה של ליסט אינה הכי קלה וכדאי לערוך היכרות מוקדמת איתה כדי ליהנות ממנה עד הסוף.

הפילהרמונית הישראלית. פסנתר: אלכסנדר טורדזה (Toradze). מנצח: ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda). היכל התרבות ת"א.