ראיון עם גיא בראונשטיין, הכנר הראשון של הפילהרמונית של ברלין

בתחילת ספטמבר התחיל בירושלים הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, הנחשב לפסטיבל הקאמרי החשוב בישראל. את הפסטיבל מנהלת הפסנתרנית אלנה בשקירובה, אשתו של הפסנתרן והמנצח דניאל ברנבוים. ברנבוים עצמו מקפיד להופיע בפסטיבל כמעט מדי שנה, ומביא איתו שורה ארוכה של מוזיקאים בינלאומיים נוספים.

ברשימת המוזיקאים הרבים בפסטיבל בולט שמו של הכנר הישראלי גיא בראונשטיין, שמשמש בשש השנים האחרונות "קונצרטמייסטר" (כנר ראשון) בתזמורת הפילהרמונית של ברלין. בראונשטיין הוא אחד המוזיקאים העסוקים ביותר בפסטיבל: הוא מנגן כמעט מדי יום, לעיתים ביותר מתכנית אחת. כמו כל יתר המשתתפים בפסטיבל, לא יראה תמורת השתתפותו אגורה. "בדרך כלל הייתי אומר לך שצריך להתפרנס", הוא עונה בציניות לשאלה לגבי העומס הגדול שלקח על עצמו בפסטיבל. "אבל, כמו שאתה יודע, בירושלים כל הנגנים מופיעים בהתנדבות".

אז מה בעצם האינטרס שלך לבוא לפסטיבל?

"את השאלה הזו צריך להפנות לנגנים הזרים, שמגיעים לכאן לנגן בחינם ללא סיבה נראית לעין. את האינטרס של הנגנים הישראלים דווקא אפשר להבין. אנחנו מכאן, המשפחה שלנו כאן, ואנחנו מרגישים צורך לבוא לנגן בארץ. לכל אורך התקופה שאני בברלין, וגם לפניה, הייתי מגיע לנגן בישראל בהתנדבות או בשכר שהוא בדיחה. אנחנו לא מתלוננים. את הכסף אנחנו עושים במקומות אחרים".

וגם הסכמת לנגן חמש יצירות שונות וקשות בטווח של פחות משבוע.

"אני פשוט אומר כן לכל מה שאלנה, המנהלת המוזיקלית, מבקשת ממני. אני מנהל בעצמי פסטיבל בגרמניה, ויודע כמה קשה להרכיב תכנית כשכל נגן מנהל מו"מ על מה לנגן. לכן אני משתדל להיות מאד קל. אלנה קובעת את התכנית, ואנחנו מסתדרים".

באופן יחסי לסצינת המוזיקה בישראל, תכנית הפסטיבל כוללת הרבה מאד מוזיקה מודרנית: שניטקה, שוסטקוביץ', פארט, ווברן, שנברג ועוד. "זו המון מוזיקה מודרנית יחסית לישראל", מסכים בראונשטיין, "אבל בהשוואה לאירופה זה מעט. בארץ שמרנים מאד מבחינת הרפרטואר. אפשר לראות את זה בקלות גם אם תשווה את התכנית השנתית של הפילהרמונית הישראלית לזו של התזמורת הפילהרמונית של ברלין".

זה נובע לדעתך מהחלטה של מנהל מוזיקלי או מהעדפה של הקהל?

"גם וגם. אם הקהל בברלין לא היה פתוח לחידושים, אני בטוח שאף מנהל מוזיקלי לא היה נכנס עם ראש בקיר ולא היה מתעקש לנגן מוזיקה מודרנית".

בראונשטיין, בן 35, נולד ברמת-אפעל והתחיל לנגן בכינור בגיל 7. הוא למד אצל חיים טאוב בישראל, ואחריו אצל גלן דיקטרו (Dicterow) ופנחס צוקרמן בארה"ב. "טאוב היה המורה הטוב ביותר שהיה לי, אין כאן בכלל שאלה", הוא אומר. "ממנו קיבלתי הכי הרבה. זה גם פונקציה של גיל וזמן: הוא היה המורה שלי הכי הרבה שנים ועבד איתי בשנים המעצבות. אבל גם היום אני שמח לנגן לו ולשמוע את דעתו על הנגינה שלי. הוא מהמוזיקאים הכי טובים שפגשתי".

כבר בגיל צעיר יחסית החל בראונשטיין לפתח קריירה סולנית וקאמרית. הוא היה חבר ב"רביעיית הוברמן" (שהתפרקה בסופו של דבר עקב הפיזור הגיאוגרפי של חבריה), והופיע כסולן ברחבי העולם. גם כיום הוא מבצע הרבה מאד מוזיקה קאמרית, לצידם של עמיתים מהשכבה העליונה של עולם הביצוע. בין היתר שיתף פעולה עם גדולי עולם כמו מאוריציו פוליני, יפים ברונפמן, דניאל בארנבוים ואחרים.

קבלתו לתפקיד היוקרתי של הנגן הראשי בברלין, לפני למעלה משש שנים, נשמעת כמו סיפור מהאגדות. "לא ניגנתי בתזמורת מעולם לפני שהתקבלתי לברלין", הוא מספר. "זה היה התפקיד התזמורתי הראשון שלי".

מה ההגיון לקחת צעיר בלי ניסיון תזמורתי לתפקיד כל כך רגיש?

"זו המדיניות של התזמורת והיא ממשיכה גם היום. אנחנו לוקחים צעירים בלי ניסיון תזמורתי, ונותנים להם ללמוד דרכנו. זה היה כנראה גם הרקע לבחירה בי. אני לא יודע מה היה תהליך הבחירה, אבל אני יודע שנבחרתי פה אחד".

התפקיד של הקונצרטמייסטר, לדבריו, הוא לקשר בין התזמורת למנצח. "הוא צריך לתרגם לנגנים את המחשבה המוזיקלית של המנצח ולתרגם אותה לפרקטיקה", מסביר בראונשטיין. שני הקונצרטמייסטרים האחרים הם יפני ופולני, עובדה שמעידה היטב על האופי הפתוח והבינלאומי של התזמורת הברלינאית כיום. "התזמורת עברה חילופי דורות מאז ימיו של הרברט פון-קראיאן", אומר בראונשטיין. "היא התחלפה לגמרי וגם נשמעת אחרת". פון-קראיאן, שהיה המנהל המוסיקלי של התזמורת עד מותו ב-1989, ייצג מסורת גרמנית נוקשה והיררכית. כיום, לעומת זאת, התזמורת מאופיינת בקו צעיר, בינלאומי ופתוח. שליש מהנגנים הם זרים, וכך גם המנצח האנגלי סיימון ראטל. ראטל נחשב צעיר מאד בעולם הניצוח- בסך הכל בן 51- ובשנים הראשונות שלו בתזמורת כלל לא דיבר גרמנית. כיום, לדבריו של בראונשטיין, הוא כבר "צולע בגרמנית" ומנהל את החזרות באנגלית וגרמנית לסירוגין.

הסטטוס של בראונשטיין בפילהרמונית של ברלין הוא של שכיר במשרה מלאה, אבל התזמורת מאפשרת לו לעשות גם פרויקטים אחרים. "יש בתזמורת שלושה קונצרטמייסטרים, שמחלקים ביניהם את העבודה", הוא אומר. "בדרך כלל לא צריך יותר מאחד, כך שהשניים האחרים פנויים לעסוק בדברים נוספים".

גם בתחום הזה, מסתבר, נמצאת ישראל הרבה מאחור. "בפילהרמונית של ברלין יש רוטציה גבוהה בהרבה יחסית למה שמקובל בארץ", אומר בראונשטיין. "סידור העבודה שלנו הוא של מקסימום 40% מהעבודה לכל נגן ראשי. בפילהרמונית הישראלית, לשם השוואה, יש רק שני נגנים ראשיים, שעובדים רוב הזמן במקביל ועושים בערך 80%. הכול כמובן מסיבות תקציביות". לנוחות הזו יש לדבריו גם משמעות מוסיקלית. "המטרה המוצהרת בברלין היא לתת לאנשים זמן פנוי כדי להתקדם באופן אישי. התזמורת מפסידה כסף, אבל מקבלת נגנים יותר שלמים ויותר טובים ולכן מרוויחה בטווח הארוך. השחיקה של נגן תזמורת פה הרבה יותר קטנה מאשר בישראל".

אתה מחשיב את התפקיד שלך בפילהרמונית של ברלין כשיא הקריירה?

"אני לא רואה שום תפקיד בתור שיא. המצב האידיאלי בקריירה של מוזיקאי הוא להגיע לשיא בכל קונצרט, ולאו דווקא כמשהו שנגזר מהגדרה של תפקיד". עם זאת, הוא אומר שלא היה עובר מברלין לשום מקום אחר. "כשניגשתי לאודיציה, בגיל 28, התלבטתי אם אני בכלל רוצה להיכנס לתזמורת. בסופו של דבר החלטתי שכן, אבל רק פה בברלין ולא בשום מקום אחר בעולם".

ולא היתה לך בעיה להיות ישראלי בגרמניה?

"אני נמצא כאן כבר שש וחצי שנים, ועד היום לא נתקלתי בשום בעיה", הוא אומר. "אני לא מסתיר את הישראליות שלי בשום מקום ובשום מצב. התגובות היחידות שקיבלתי כשסיפרתי שאני מישראל היו בסגנון של "מה, לא מפחיד שם"?

ברלין מהווה בשנים האחרונות מוקד משיכה למוזיקאים ישראלים רבים. "יש כאן בערך מאה מוזיקאים קלאסיים מישראל", אומר בראונשטיין. "בעבר היתה לנו גם תזמורת שהקים גלעד קרני, אבל היא התפרקה כשהוא עבר לציריך. התזמורת הזו לא היתה עבורנו צורך כלכלי, אבל כמובן שיותר כיף לנגן עם ישראלים".

על מצבם של המוזיקאים הקלאסיים בישראל הוא מדבר במעורבות הגובלת בכעס. "בארץ יושבים על מכרה זהב של פוטנציאל מוסיקלי, ולא שמים עליו זין", הוא אומר. "יש בישראל את הפוטנציאל הכי גבוה בעולם של נגנים קלאסיים, והוא מבוזבז בצורה לא נורמלית. הנגנים הטובים מוצאים את עצמם בחו"ל, פשוט כי אין להם אפשרות למצות את עצמם בארץ מבחינה מקצועית וכלכלית. התוצאה היא שיש גם פחות ופחות מורים ברמה גבוהה, כי הטובים עוברים לחו"ל. יש בישראל חומר אנושי מזהב אבל לא איכפת לאף אחד לקדם ולפתח אותו, כך שבלית ברירה אנשים עוזבים למקומות אחרים. זה לא נעשה מתוך רצון".

את הערכתו לעמיתיו מישראל הוא מיישם בקונצרטים קאמריים רבים, בהם הוא מנגן עם נגנים ישראלים כמו אורי קם, עמיחי גרוס, צבי פלסר (Plesser), גלעד קרני ואחרים. "אני מנגן עם ישראלים לא בגלל גחמה פטריוטית, אלא בגלל שהם טובים בכל קנה מידה בינלאומי. ואני אומר את זה כמי שיכול להשוות, אחרי שניגנתי עם אנשים שבאמת נחשבים לגדולים ביותר בעולם. מה שמצחיק אותי כשאני מגיע לארץ זה שאני הופך אוטומטית ל"עוד ישראלי". זה מצחיק, אבל אופייני למדינות קטנות. כל מה שמגיע מבחוץ נחשב לשווה יותר".

בשנת 2003 התמנה בראונשטיין לפרופסור לכינור באוניברסיטה לאמנויות בברלין. "זו משרה חלקית בלבד", הוא אומר. "גם כי אין לי זמן ליותר, וגם כי החוק פה אומר שאם יש לך משרה מלאה בתזמורת מותר לך לקחת רק משרה חלקית במקום אחר. אבל האמת היא שזה מאד מתאים לי כך. אני מרגיש את עצמי קודם כל על הבמה, ורק אחר כך עוסק בהוראה".

והיית חוזר ללמד בארץ?

"הפנטזיה שלי היא לחזור לישראל. אם הייתי יכול לממש את עצמי כאן הייתי חוזר מחר בבוקר. אבל בברלין טוב לי מכל הבחינות, גם מקצועית וגם כלכלית. כדי לחזור לארץ אני אצטרך לעשות פשרות יותר מדי גדולות".