ביקורת אופרה- "סלומה" באופרה הישראלית

בשתי מילים: לא משהו. בשלוש מילים: ממש לא משהו. ההפקה הזו של בית האופרה של ליטא, שהגיע לכאן בהרכב מלא, גרמה לי להתגעגע לתזמורת ראשל"צ ולהפקות המקוריות של האופרה הישראלית. מסתבר שלא תמיד הבשורה מגיעה מרחוק, וההפקה הזו הדגימה זאת היטב.

"סלומה" של ריכרד שטראוס היא אופרה לא קלה לעיכול, עם שפה מוזיקלית מודרנית שבנויה מרצף בלתי פוסק של שירה. היא זורמת ללא הפסקה במשך כמעט שעתיים, ללא אריות ורצ'יטטיבים וגם ללא הפסקה. את מחיאות הכפיים צריך לשמור לסוף, ובהצגה בה ביקרנו מחיאות הכפיים האלו היו די רפות.

ההפקה הזו סובלת מכמה וכמה בעיות, שהראשונה שבהן היא הבימוי. הסיפור המקורי של שלומית מתרחש ביהודה שסביב שנת אפס לספירה, והדמויות הראשיות בה הן הורדוס, אשתו הרודיאס, בתו החורגת סלומה, יוחנן המטביל ועוד טיפוסים שונים מהתקופה. אבל דיוויד אולדן, הבמאי, חשב אחרת. הוא מיקם את הסיפור דווקא ברומניה הדיקטטורית של שלטון צ'אושסקו, ובחר בתפאורה מינימלית ומכוערת שמזכירה יותר מכל את הטפטים בביתה של דודה יוצאת רומניה בשנות החמישים. למי שלא הבין את הרמז, מופיע לקראת הסוף על התקרה כוכב אדום עצום שמזכיר לכולם איפה הם אמורים להימצא. חלק תמוה במיוחד בפרשנות הזו הוא בהיפוך ריקוד הסטריפטיז של סלומה: מי שמבצע את הריקוד היא קבוצת רקדניות, ומי שמתפשט אינה סלומה הצעירה והיפה אלא הורדוס המבוגר והשמן. אכן מראות קשים, יונית.

בחוברת מסביר אולדן שהפרשנות הזו נתפרה לזמרת הספציפית ששרה את התפקיד, סיגוטה סטוניטה (Stonyte). לדבריו היא כבר אינה "עלמה צעירה וחתולת מין מתהווה", אלא סופרן דרמטית ולא צעירה במיוחד. התוצאה מעניינת, אבל שונה לגמרי מהמקובל. בכל מקרה, היתרון המרכזי של ההפקה המשונה הזו הוא בכך שבסיום, כאשר שלומית מנשקת את ראשו הערוף של יוחנן, זה לא מגעיל.

לגבי איכות הביצוע: כאמור, רמתם הכללית של האורחים מליטא נופלת משמעותית מזו של רוב ההפקות המקוריות ששמעתי כאן בשנים האחרונות. התזמורת סבירה אך חסרת ברק, הסולנים ככה ככה, וחסר לי מאד איזון מספק בין אלו לאלו. יתכן שהאשם נעוץ גם באקוסטיקה של האולם, אבל הסאונד הכללי של ההופעה היה ממש לא מדהים.

לגבי הסולנים: הזמרת בתפקיד הראשי של שלומית, סיגוטה סטוניטה, הציגה קול יפה אך חלש למדי, שלא הצליח לגבור על התזמורת ולעיתים בקושי נשמע. אודריוס רובז'יוס (Rubezius) בתפקיד נרבוט (Narraboth), מפקד המשמר, היה חיוור למדי. גם על רובם של הסולנים האחרים לא היה יותר מדי מה לכתוב הביתה. המצטיינים היחידים היו מיקולאי זלסינסקי (Zalasinski) בתפקיד יוחנן, והגדול מכולם- פאבלו וונדר (Wunder) בתפקיד הורדוס. וונדר התגלה כשחקן דרמטי מצוין, והיה הטוב מכולם גם מבחינה קולית.

לסיכום: הפקה מעניינת ומיוחדת, אבל רמת הביצוע ככה-ככה כמעט מכל בחינה. לא ברור למה נבחר בית האופרה הספציפי הזה להתארח כאן, במיוחד בהתחשב בעובדה שהכוחות המקומיים כבר הוכיחו שהם יכולים לבצע את המוזיקה של שטראוס לא פחות טוב (ראה ההפקות הפנטסטיות של "רוזנקוואליר" או "אריאדנה בנקסוס" מהשנים הקודמות).

הערה כללית: למי שלא מכיר את ריכרד שטראוס, כדאי לקחת בחשבון שזו מוזיקה לא קלה ותובענית למדי. אל תבלבלו אותה עם הואלסים הוינאיים הקלילים של יוהאן שטראוס, אלו שני עולמות שונים לגמרי.

ריכרד שטראוס- סלומה. תיאטרון האופרה והבלט הלאומי של ליטא. בית האופרה, תל-אביב, 18.11.2008.