Skip to content

ביקורת קונצרט- אנסמבל סולני תל-אביב

23 בדצמבר 2008

פורסם ב"גלובס", 23.12.2008

למי שהיה צריך הוכחה נוספת לכך ש"אנסמבל סולני תל-אביב" הוא ההרכב הקאמרי הטוב בארץ, הקונצרט הזה סיפק אותה שוב. הרכב הסולנים התל-אביבי כולל כמה מהנגנים הצעירים הטובים ביותר בארץ, שחלקם עושים קריירה מצליחה בחו"ל ומגיעים במיוחד כדי לנגן עם חבריהם מספר פעמים בשנה. ההרכב מבצע מספר מוגבל של תכניות בכל עונה,מה שמאפשר לו לשמור על רעננות ועל היעדר שחיקה. ואכן, בניגוד להרבה מהתזמורות האחרות בארץ, הוא מאופיין באווירה חיה ותוססת של נגנים צעירים שאוהבים את מה שהם עושים.

התכנית נפתחה עם סימפוניה מס' 25 של מוצרט, זו שתחילת הפרק האחרון שלה מזכירה את השורה "עורו אחים בלב שמח" ב"הבה נגילה". המנצח, ברק טל, בחר בפרשנות זוויתית ומתפרצת- ככל הנראה במסגרת הקו הכללי של הערב, שהציג ברובו יצירות בסגנון "הסער והפרץ" שרווח במחצית השניה של המאה ה- 18. לטעמי זו היתה פרשנות קצת קיצונית, אבל עדיין מהנה.

ובכל זאת, עם כל הכבוד לטל, מסמר הערב היה האורח מאיטליה, הבאסוניסט סרג'יו אזוליני (Azzolini). השיא הבלתי מעורער של התכנית נרשם כאשר אזוליני, נגן פנומנלי ומוזיקאי בחסד, הוביל את ההרכב בקונצ'רטו לבאסון וכלי קשת של ק.פ.ע. באך. אזוליני הוכיח שכאשר יש נגנים מספיק טובים, לא ממש צריך מנצח. הוא סחף את ההרכב בתנודות ראש קלות, תוך כדי שהוא אוחז את הבאסון ומנגן בו. היה כיף לראות את המוזיקליות שנשפכה ממנו, ואת ההתלהבות וההשראה שהעביר לנגנים.

בחלק השני של הקונצרט ניגן אזוליני בתוך התזמורת, תחת שרביטו של ברק טל. תחילה נוגנה סימפוניה קונצ'רטנטית של זלנקה (Zelenka)- אמנם לא יצירה מדהימה, אבל כזו שאיפשרה לרבים מסולני ההרכב להראות את יכולתם. וכאמור, היה מה להראות: מדובר בנגנים מעולים. בהמשך נוגנה סימפוניה מס' 52 של היידן, יצירת "סער ופרץ" מובהקת, שלמרות בעיות תיאום קלות- ובמקום מסוים אפילו די חמורות- נשמעה ברובה מבריקה וסוחפת כנדרש. עם זאת, אני חייב לציין שהנגנים היו הרבה יותר משוחררים וזורמים כאשר ניגנו עם אזוליני כהרכב קאמרי, ללא מנצח.

2 תגובות
  1. גלית permalink

    מסכימה עם כל מילה. ממה שראיתי הנגנים בכלל לא הסתכלו על המנצח

  2. אתמול ראיתי את היינריך שיף מנגן ומנצח על
    הקונצ'רטו הראשון של סן סאנס עם הפילהרמונית. לפני כן הוא ניצח על הפתיחה התזמורתית (הנהדרת למדי) של מנדלסון – 'מלוזינה היפה' (לא הכרתי לפני, אבל כדאי מאוד).
    אמנם בשתיהן ההתרשמות שלי הייתה טובה מאוד, אבל לדעתי אין מה להשוות ברמת הדיוק התזמורתי בין הביצוע של היצירה הראשונה, בה הוא 'רק' ניצח, לבין הביצוע שבו הוא גם ניגן.
    מה שכן, במוזיקה עתיקה או מוקדמת, כמו קפ"ע באך, בטח ובטח שאין חובה במנצח. אבל צריך לדעת לשים את הגבול (בסימפוניה של ברוקנר, אני מניח, זו תהיה קטסטרופה של ממש).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: