משהו טוב עובר על הפילהרמונית העונה. טורנדוט, ודים רפין בקונצ'רטו של צ'ייקובסקי, דון ג'ובאני (פנטסטי) ועכשיו פולחן האביב.
את הקונצרט הזה אזכור הרבה זמן. אני דווקא מאוד אוהב את היצירה אבל בחיים לא חוויתי אותה כמו בקונצרט הזה של הפילהרמונית (שטרחתי לראות גם פעם נוספת, בשלישי ובשישי). מדהים אותי שאפשר לזעזע קהל גם ב-2009 ושהמוזיקה הזו נשמעת כל כך סוערת וחיה גם היום, כמעט מאה שנה אחרי. ושאנשים יצאו באמצע בהפגנתיות, ממש כמו אז. והחוויה הויזואלית בביצוע הנוכחי היא עצומה. מצטער על ההשתפכות, אבל זה באמת משהו שאני אקח איתי תקופה ארוכה.
לגבי יואל לוי, לטעמי הוא עשה עבודה נהדרת והוציא המון דברים מאוד יחודיים במקצבים ובתזמורים החריפים של סטרווינסקי. אני מכיר את היצירה במספר ביצועים, בינהם בולז המצויין, ולוי הצליח להביא ביצוע מלא אופי, מדויק וסוחף.
לגבי זה שהוא לא עושה קרקס על הבמה כמו דודמל או ברנשטיין- מבחינתי, כן ירבו – כנראה שככה מקבלים מוזיקה גדולה באמת. ברור שהקהל פחות יוצא מגדרו, אבל אני לא בטוח שהפיכתו של דודאמל למאמי הלאומי החדש של באי הפילהרמונית וכו' זו תופעה כל כך מבורכת…
ועניין אחרון – הפסנתרנית ברחמנינוב, שהיה צפוי מבחינתי שתקבל ביקורות רעות (ואכן אתה לא הראשון שאני שומע שאומר את זה) – אמנם אני לא כל כך אוהב את היצירה הזו (ואת המלחין הזה), אבל אני הרגשתי שדווקא יש לה מה להגיד ושהיא לא ממש מנגנת כמו סטודנטית, אלא כמו מישהי שמביאה משהו אחר ולא צפוי. לדעתי היא ניגנה את היצירה עם ארומה כבדה של שופן (קצת כמו מה שאלון גולדשטיין עשה לפני שנתיים [כמדומני] לקונצ' השני של בטהובן). לדעתי זה היה מוצלח ומרענן, אבל שוב, אני לא מת על כל הקטע הזה של לדפוק בפסנתר ולקרוע את הרגשות בצורה מלודרמטית כמו שמצפים מביצוע רחמנינוב להיות, אז אני לא אובייקטיבי.
בעיקר מוזיקה 
משהו טוב עובר על הפילהרמונית העונה. טורנדוט, ודים רפין בקונצ'רטו של צ'ייקובסקי, דון ג'ובאני (פנטסטי) ועכשיו פולחן האביב.
את הקונצרט הזה אזכור הרבה זמן. אני דווקא מאוד אוהב את היצירה אבל בחיים לא חוויתי אותה כמו בקונצרט הזה של הפילהרמונית (שטרחתי לראות גם פעם נוספת, בשלישי ובשישי). מדהים אותי שאפשר לזעזע קהל גם ב-2009 ושהמוזיקה הזו נשמעת כל כך סוערת וחיה גם היום, כמעט מאה שנה אחרי. ושאנשים יצאו באמצע בהפגנתיות, ממש כמו אז. והחוויה הויזואלית בביצוע הנוכחי היא עצומה. מצטער על ההשתפכות, אבל זה באמת משהו שאני אקח איתי תקופה ארוכה.
לגבי יואל לוי, לטעמי הוא עשה עבודה נהדרת והוציא המון דברים מאוד יחודיים במקצבים ובתזמורים החריפים של סטרווינסקי. אני מכיר את היצירה במספר ביצועים, בינהם בולז המצויין, ולוי הצליח להביא ביצוע מלא אופי, מדויק וסוחף.
לגבי זה שהוא לא עושה קרקס על הבמה כמו דודמל או ברנשטיין- מבחינתי, כן ירבו – כנראה שככה מקבלים מוזיקה גדולה באמת. ברור שהקהל פחות יוצא מגדרו, אבל אני לא בטוח שהפיכתו של דודאמל למאמי הלאומי החדש של באי הפילהרמונית וכו' זו תופעה כל כך מבורכת…
ועניין אחרון – הפסנתרנית ברחמנינוב, שהיה צפוי מבחינתי שתקבל ביקורות רעות (ואכן אתה לא הראשון שאני שומע שאומר את זה) – אמנם אני לא כל כך אוהב את היצירה הזו (ואת המלחין הזה), אבל אני הרגשתי שדווקא יש לה מה להגיד ושהיא לא ממש מנגנת כמו סטודנטית, אלא כמו מישהי שמביאה משהו אחר ולא צפוי. לדעתי היא ניגנה את היצירה עם ארומה כבדה של שופן (קצת כמו מה שאלון גולדשטיין עשה לפני שנתיים [כמדומני] לקונצ' השני של בטהובן). לדעתי זה היה מוצלח ומרענן, אבל שוב, אני לא מת על כל הקטע הזה של לדפוק בפסנתר ולקרוע את הרגשות בצורה מלודרמטית כמו שמצפים מביצוע רחמנינוב להיות, אז אני לא אובייקטיבי.