ביקורת קונצרט- "דידו ואניאס" עם תזמורת הקאמרטה ירושלים
קת'רין קינג. צילום באדיבות יח"צ תז' הקאמרטה
איזה יופי של ערב. תזמורת הקאמרטה אמנם אינה תזמורת בארוק, אבל הביצוע שלה ל"דידו ואניאס" של פרסל אמש היה קרוב מאד לדבר האמיתי. זה, פלוס איכותם המצוינת של הסולנים והשקעתה של המקהלה, נתנו תוצאה מהנה ולעיתים אפילו מרגשת.
החלק הראשון של הערב היה דווקא פחות מוצלח. השאקון של פרסל לכלי קשת בוצע בנגינה כבדה וחסרת סגנון, שהזכירה שמוזיקת הבארוק המעודנת לא תמיד יושבת על הקאמרטה כמו כפפה ליד. היצירה שאחריה- הסרנדה של בריטן לטנור, קרן וכלי קשת- כבר ישבה הרבה יותר טוב. אני לא סובל את בריטן ולטעמי גם היצירה הזו מכוערת ברובה, אבל מבחינה סגנונית התזמורת הרגישה בה לגמרי בבית. יש לציין לטובה גם את הסולנים, נגן הקרן אלון ראובן וזמר הטנור אוליבייה דיומא (Dumait). מה שכן, האיזון בינם לבין התזמורת לא היה מושלם, מה שבלט במיוחד במקומות בהם התזמורת כיסתה את דיומא. לא נורא.
הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את הקונצרט הזה היא החלק השני, שנותן תמורה מושלמת להשקעה. "דידו ואניאס" היא יצירה בארוקית יפהפייה, אחת הפנינים הרבות שהשאיר אחריו הנרי פרסל. לביצועה הצטרפו לקאמרטה אנסמבל זמרי מורן ושורת סולנים, רובם באיכות מצוינת. הביצוע הוא קונצרטי, אך יש בו בימוי מרומז בטוב טעם ואפילו מעט תלבושות. התוצאה מהנה מכל בחינה.
מבין הסולנים בלטו במיוחד שניים. הראשונה היתה קתרין קינג בתפקיד דידו, מלכת קרתגו המתענה באהבתה לאניאס, נסיך טרויה. קינג מוכרת היטב מהקלטות עם טובי ההרכבים המתמחים במוזיקת בארוק בעולם, וגם בתל-אביב היא השאירה רושם גדול מבחינה קולית ודרמטית. היא נכנסה לתפקיד הטראגי של דידו מיד בהתחלה, ושרה בקול עשיר, בסגנון מושלם ובעומק ריגשי אמיתי. באריית המוות הגדולה שלה בסוף הייתי ממש על סף דמעות. בירון חיבר את האריה הזו בטעם רב ישירות אל קטע המקהלה המהמם שבא אחריה, וכך הצליח לסיים את היצירה באפקט מרגש מאין כמותו. כשמדברים על עצב מתוק, מדברים על זה בדיוק. נפלא.
הסולן השני שבלט בהפקה הזו הוא אלון הררי, זמר קונטרה-טנור ישראלי צעיר (27) שמילא את תפקיד היידעונית המרושעת. הררי הוא מוזיקאי רגיש עם קול יפה וצלול, והיה מסמר הערב גם מבחינה דרמטית. כדאי לזכור את השם, הבחור באמת כשרוני.
יתר הסולנים היו ברובם טובים מאד גם הם. דניאלה לוגסי ביצעה את תפקיד בלינדה עם קול יפה כתמיד והופעה בימתית כובשת, למרות שמבחינה קולית זה לא בדיוק התפקיד שתפור עליה. אוליבייה דיומה, הפעם בתפקיד אניאס, היה היחיד מבין הזמרים שנזקק לתווים. הוא שר יפה ומסוגנן, למרות שפחות ריגש מבחינה דרמטית. הגר שרביט היה מקסימה בתפקיד המכשפה הראשונה, עם קול מרושע ולעגני כנדרש. הדס פארן-אסיה, בתפקיד בת הלוויה, הציגה קול עשיר ונוכחות בימתית בטוחה בעצמה. מי שהיה פחות מוצלח באופן משמעותי היה הזמר בתפקיד המלח, שנשמע הרבה פחות מקצועי מהאחרים. למרבה השמחה, מדובר בתפקיד זניח.
לגבי המקהלה- מדובר בהרכב של זמרים צעירים יחסית, ששרים במסירות, בניקיון ובאיכות קולית טובה. בשירת המקהלה חסרו לי קצת ברק ושקיפות שנדרשים במוזיקה הזו, אבל יחסית למקהלות ישראליות ממש אין מה להתלונן.
לסיכום: החלק הראשון לא מתאים לכל אוזן, אבל הביצוע של "דידו ואניאס" מהנה ומרגש. מומלץ בחום.
תזמורת הקאמרטה ירושלים עם אנסמבל זמרי מורן וסולנים. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א לאמנות, 22.2.
בעיקר מוזיקה 
השם הוא איינאס – Aeneas.
בגלל שזאת שנת ה- 350 להולדתו של פרסל, מבצעים את האופרה הזאת בכמה מקומות. לאחרונה היה את הביצוע של תלמידי האקדמיה בת"א, ובשלישי למרץ מקהלת וסולני המגמה למוזיקה קלאסית של התיכון ע"ש תלמה ילין עומדים לבצע אותה גם כן. הקונצרט ייערך באולם אקדמיית ת"א ע"ש קלרמונט בשעה 19:00, עם פתיח קטן בצורת יצירה מבוססת-תהילים של מנדלסון (שאת שנת ה- 250 להולדתו חוגג כל העולם המוזיקלי השנה, גם כן). עומד להיות ביצוע אמין ומקצועי, בניצוחו של המאסטרו ישי שטקלר. תבוא לשמוע?
מנדלסון חוגג החודש רק את יום הולדתו ה- 200.
שום כלום, אפילו לא ה-simple symphony שלו
או הוריאציות על נושא של ברידג'?
והתפלק לך שם עוד דידו במקום אנאס -אולבייה דיומה, הפעם בתפקיד אנאס צ"ל.
איזו אופרה, אכן…. חבל שלא יצא לי לראות.
שמות שמקורם בשפות אחרות, בעיקר שפות עתיקות, יש להם דרכי התקבלות שונות ומשונות כשהם חודרים לשפה חדשה.
ישנם אלה שמנסים להיות נאמנים לצליל השם (הידוע או המשוער) בשפות אחרות. כך אני מבין את התיקון הקטן של דוד, שאף טרח להביא את הכתיב האנגלי המקובל כדי לתמוך בהצעתו.
אלא ששמות קלאסיים יש להם דרכי התקבלות מורכבות יותר. ואגב, התעתיק הלועזי המנסה להתחקות אחרי ההגיה היוונית המקורית הוא Aineias ולא כפי שהביא דוד.
בכל שפה יש גם מסורת התקבלות של שמות, השייכת בין היתר לנוהגם של גדולי התרבות בדורות הקודמים ולדרך שבה קלטו אל השפה השפעות זרות.
כך בעברית אנו כותבים ניטשה ולא ניצ'ה וטשרניחובסקי ולא צ'רניחובסקי. ואנו גם אומרים אפלטון ולא פלייטו או פלטו.
שני התרגומים לעברית ליצירתו של ורגיליוס (אחד מהם חלקי) תרגמו את השם: איניאיס (י"ג ליבס) ואינאיס (ש' דיקמן). תרגומו המופתי של דיקמן ליצירה כולה קיבע גם את צורת השם הנהוגה בדרך כלל בעברית. כלומר אינאיס, ולא כפי שתיקן דוד.
ביצוע נחמד אבל לא מעניין או מרגש במיוחד. התזמורת ניגנה בסדר אבל בלי הרבה דמיון או יצירתיות. לא ניכרה מחשבה מאחורי הבניה המוסיקלית. הקונטרה-טנור אלון הררי היה כוכב הערב. קתרין קינג גם היתה בסדר אבל רק מהאמצע.
בקיצור – נהניתי אבל לא נפלתי. שאר הסולנים היו ככה. דווקא הנער ששר את תפקיד המלח היה טוב לטעמי. והתפקיד שלו לא זניח. אין שום תפקיד זניח ביצירה המופלאה הזאת.
טלי- תודה, תוקן.
יוצא הדופן היחיד שאני אוהב אצל בריטן הוא ה"סרמוני אוף קרולז".
השם היווני של איינאס הוא Αἰνείας. האלפא והאיותא ביוונית יוצרות לנו דיפטונג. גם בלאטינית, השם Aeneas יוצר לנו דיפטונג. בשני המקרים, ראוי לבטא את הדיפטונג שנוצר. אפשר להתווכח איך לבטא את המשך השם משום שבלטינית, אין לנו את המקבילה היוונית לאיוטה אחרי האפסילון. לכן בעוד שביוונית זה יהיה אייניאס, בלטינית זה יהיה איינאס. אני מעדיף, מן הסתם, את היוונית.
ההגייה של שמות יווניים ולטיניים בעברית המודרנית התחדשה מאז ליבס ודיקמן. אנו כותבים אוריפידס ולא אווריפידס (אני מעדיף את השם היווני אאוריפידס). אני כותבים כסנופון ולא כסינופון או קסינופון (ביוונית השם כתוב בכסי ולא בקפא, ולכן אני מעדיף כסנופון).
עכ"פ, ברור שהשם איננו אניאס. ואגב, הבאתי את הכתיב הלטיני ממנו שאוב האנגלי, ולא ההיפך.