ראיון עם אנדרו פארוט
אנדרו פארוט. צילום: ג'ניפר טיילור
השבוע מתקיים בארץ אירוע רב חשיבות בתחום ביצועי המוזיקה העתיקה: תזמורת הבארוק ירושלים מבצעת את ה"יוהאנס פסיון", מיצירותיו הנשגבות והדרמטיות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך. הביצוע מעורר עניין מיוחד עקב זהותו של המנצח: זהו אנדרו פארוט (Parrott), מחוקרי ופרשני באך החשובים בעולם. בין הסולנים שרה גם אשתו, זמרת הסופרן אמילי ואן אוורה (Van Evera), שנחשבת לאחת הטובות בתחומה.
הביצוע של פארוט למוזיקה הקולית של באך ייחודי מאד, כיוון שהסולנים מופיעים הן בתפקידי הסולו והן בתפקידי המקהלה. בקטעי המקהלה יחזקו את ארבעת הסולנים ארבעה זמרים נוספים, כך שבסך הכל ישתתפו בביצוע שמונה זמרים בלבד. זהו הבדל גדול יחסית לביצועים המקובלים, בהם משתתפת מקהלה גדולה בת עשרות זמרים. את הטענה שלו לפיה המקהלה של באך היתה מורכבת מסולנים בלבד ביסס פארוט לאחר מחקר מקיף, ומאז הוא מקפיד לבצע בהתאם.
"אני לא טוען שיש רק דרך אחת לבצע באך", אומר פארוט בראיון בתל-אביב השבוע. "אבל אני כן טוען, שחשוב להבין מה עבר לו בראש כשהוא כתב את המוזיקה שלו. קשה לי לקבל טענה שאומרת שמותר לנו לבצע את המוזיקה של באך בלי להתחשב במה שהוא עצמו רצה".
פארוט (62) מספר, שלמד על חשיבתו של באך דרך מחקר על הכוחות הביצועיים שעמדו לרשותו. כך, לדוגמא, הוא הצליח להפריך את הדעה שבאך כתב את היצירות הקוליות הגדולות שלו עבור מקהלת הילדים של כנסיית "תומאס" בלייפציג. "מקהלת בית הספר תומאס, שקיימת עד היום, היתה בסך הכל בית ספר להכשרת מוזיקאים", הוא אומר. "באך לא השתמש במקהלה הזו לביצוע היצירות שלו. הוא השתמש רק בארבעת הזמרים הטובים ביותר שהיו לו. אם רצה חיזוק לקטעי המקהלה, צירף ארבעה זמרים נוספים וזהו. הוא עבד רק עם נבחרת של זמרים שאותם הצליח לשכנע לשיר איתו, אם בגלל שהיו תלמידיו לשעבר או שהצליח להשיג עבורם תשלום. אבל בהחלט לא עם מקהלה".
פארוט מבסס את גישתו על מחקר שעשה עמיתו האמריקאי ג'ושוע ריפקין, שהקליט גם הוא כמה מיצירותיו הקוליות הגדולות של באך עם סולנים בלבד. "במשך תקופה ארוכה גם ריפקין וגם אני זכינו להתנגדות, בעיקר בגרמניה", הוא אומר. "לגרמנים היה קשה לקבל מחקר שהראה שדרך הביצוע שלהם לבאך שגויה. לשמחתי, כיום יותר ויותר מנצחים כבר מקליטים באך עם סולנים ודעתנו יותר מקובלת".
לדבריו, הביצוע עם סולנים בלבד מאפשר אפשרות ביטוי חדשה לגמרי- לא צליל מקהלתי כבד, אלא בהירות ושקיפות של פרטים. "הצלילות זו לא מטרה בפני עצמה", הוא אומר, "אבל היא מאפשרת לטקסט להישמע הרבה יותר טוב וברור".
תנועת הביצוע אליה שייך פארוט נחשבה לפני שלושים שנה לערך כמהפכנית ופורצת דרך. היא זכתה אז לכינוי "תנועת המוזיקה האותנטית", והרעיון מאחוריה היה לבצע מוזיקה עתיקה בגישת שמשחזרת את דרכי הביצוע שהיו מקובלות בעת כתיבתה. חברי התנועה השתמשו בכלי נגינה מקוריים מהרנסאנס והבארוק או בשיחזורים שלהם, ועשו שימוש במסמכים ובעדויות הסטוריות כדי להתאים את דרכי הביצוע למקובל אז. כיום מעדיפים חברי התנועה את השם "התנועה המודעת מבחינה הסטורית" (בראשי תיבות- (HIP. במידה רבה, התנועה הגדירה מחדש את דרכי הביצוע למוזיקה מהמאות ה- 16 עד ה- 18. כיום המוזיקה המוקדמת נחשבת לתחום ספציפי, והקהל כבר התרגל לשמוע אותה בביצועים מתמחים.
פארוט עצמו הוא אחד משורת מוזיקאים המתמחים במוזיקה מוקדמת לא רק כמבצעים, אלא גם כחוקרים. "אני משתדל להופיע מעט ככל האפשר", הוא צוחק. "אני מקפיד לנצח רק על מה שמעניין אותי. אני לא חושב שהצלחה נמדדת אם אתה מופיע כל יום. חשוב לי יותר לפתח אנשים ולחקור מוזיקה".
למיתון העולמי יש השפעה על מה שקורה היום בעסקי המוזיקה?
"יש השפעה עצומה. אם בעבר חברות ההקלטה מימנו הקלטות ושילמו עליהן, הרי שהיום אתה חייב להשיג מימון חיצוני וחסויות כדי שיסכימו להקליט אותך. מעבר לכך, השיקול היחידי להקלטה הוא האם הדיסק ישתלם כלכלית או לא. בעבר, החברות איזנו את הדיסקים המפסידים עם הריווחיים. היום זה נגמר. כל דיסק שיוצא צריך להרוויח. לכן, כולם כבר הרבה יותר זהירים לגבי רעיונות חדשים. אני לא אוהב לעסוק בגיוס כספים, ולכן אני חי רק מניצוח על קונצרטים. לשמחתי, מנצחים עדיין מרוויחים יפה. זה מאפשר לי שלא להופיע יותר מדי, ולבחור רק את מה שאני באמת נהנה לעשות".
למרות שהוא ממעט בכך יחסית לעבר, פארוט עדיין משתדל להקליט. "הפרויקט האחרון שהקלטתי הוא עם הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן בכלים מודרניים, עם הפסנתרן רונלד בראוטיגם", הוא אומר. "רציתי להראות שמה שחשוב זה לא הכלי אלא הפרשנות, ושגם עם כלים מודרניים אפשר לבצע בטהובן בגישה מודעת מבחינה הסטורית".
אתה מרגיש היום שיש פחות התלהבות כלפי התנועה ה"אותנטית"?
"מצד אחד יש אמנם מיסוד מסוים של התנועה, ולכן גם פחות התלהבות כלפי החידוש. מצד שני, התנועה התמסדה עד כדי כך, שתזמורות סימפוניות "מודרניות" כבר בכלל לא מבצעות מוזיקה מוקדמת אלא משאירות אותה לתזמורות הבארוק המתמחות. יש הכרה ציבורית שתזמורות סימפוניות גדולות הן כבר לא הכי טובות לבצע באך".
לעומת המיסוד שעבר על תנועת המוזיקה המוקדמת בעולם, הרי שבישראל חלה רק בשנים האחרונות פריחה גדולה בתחום. בארץ פועלות כבר שתי תזמורות בארוק, שתזמורת הבארוק הירושלמית היא הותיקה בהן. בשנים האחרונות קיבל פארוט תואר של "מנצח אורח ראשי" של התזמורת, והוא מגיע לארץ לנצח עליה בקביעות.
"בישראל יש מוזיקאים מלאי התלהבות כלפי המוזיקה המוקדמת", אומר פארוט, "ואני נהנה לעבוד איתם ולעזור. באנגליה, אצל חלק מהמוזיקאים יש תחושה ש"כבר עשינו את זה", ושאפשר לחזור לשיגרה. הסכנה בזה היא שהשינוי שהציעה תנועת המוזיקה המוקדמת יהפוך למיינסטרים, ואז האש וההתלהבות כבר לא יהיו מעניינים. לישראל תחושת המיצוי הזו עוד לא הגיעה".
ואיך הרמה בארץ לעומת אירופה?
"קשה להשוות, כי באירופה יש הרבה יותר עבודה להרכבי בארוק. בישראל יש הרבה כישרונות ויש פוטנציאל גדול. מה שצריך זו השקעה גדולה כדי לתת להם מספיק הזדמנויות לנגן ולהתפתח. זו אחת הסיבות שאני פה. יש פה רוח נלהבת שמאד נעים לעבוד איתה".
בעיקר מוזיקה 
יופי של פוסט, מעניין, תודה, פארוט הוא מנצח גדול, ואישית אני מאוד אוהב את הגישה האותנטית למוזיקה המוקדמת
1. איך המיסה בסי נשמעת אצל קונרד יונגהנל עם 11 זמרים. לא נראה לי ש
kirye eleison
hosana
crufixius
עוברים טוב יותר עם 11 זמרים ממה ש 16 זמרים+4 סולנים
2.האם המתיאוס פאסיון בוצע עם הרכב קטן?
3. לוסי ואן דל ב שאקון נשמעת טוב הרבה יותר בכינור בארוק מאשר נתן מילשטיין
4. יש לי את הביצוע של פארוט לדידו ואניאס והוא נפלא
הכל טוב ויפה בתיאוריה אבל הפודינג נבחן בטעמו ומי שאכל פודינג אנגלי יודע על מה אני מדבר.
ולענין-הייתי בקונצרט אתמול של יוהאנס פאסיון וכגודל הצםיות גודל הפלוך. ביצוע חלשלוש שלא מתרומם המקהלה הקטנה נשמעה יותר כבדה ממקהלת המורמוהים והטמפו היה מעבר לגבולות השעמום . לפעמים חשבתי שנפלתי לקונצרט תלמידי קונסרבטוריום רק שחוסר ההתלהבות הבהיר מייד שנפלתי סתם.
כל כך חבל יצירה נפלאה. שמתי בבית את ריכטר המיושן ולפתע העולם פרח והיגון נמוג
אחר עברתי לרוטנברג ושמעתי את באך כפי שפארוט fלא יבצע לעולם כנראה.
כך חולפת תהילת העולם. מתנועה לאוטנטיזם לשעמומון.
לא מסכים עם המגיב הקודם. זה לא שהביצוע היה מושלם – אכן היו בו בעיות – אבל הקונספט של פארוט דווקא מוכיח את עצמו, ולא הרגשתי שהטמפו נסחב. להיפך, דווקא נמרץ מאד.
לא הפריע לי בכלל הצמצום של המקהלה לאנסמבל בן 8 זמרים. הבעיה היתה, אם כבר, בחוסר איזון בין שירה לנגינה, ובחלק מהסולנים.
הטנור מרק מולומוט (המספר) היה ממש בעייתי, אם להתנסח בעדינות. האלט נועה פרנקל היתה מופלאה, וגם הבס-בריטון כריסטיאן אימלר (ישו) מוצלח.
לדעתי פארוט הוא מוזיקאי ענק וההקלטות שלו מוכיחות את זה. בשנה שעברה הוא עשה כאן קונצרט ראמו, גם עם תזמורת הבארוק, ולדעתי (הייתי במקהלה, אבל בכל זאת) היה מרגש מאוד ודי מוצלח.
גם הקונצרט אתמול היה יחסית מוצלח בעיניי, אבל באמת בזכות פארוט ומקבץ בודדים. תז' הבארוק ראויה לפרגון על החלוציות, אבל הבעיות באינטונציה ובדיוק הן לא משהו שאפשר להשלים איתו. בקטע שנוגן עם שתי ויולות ד'אמורה זה היה הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב. מקווה שהם ישפרו את זה בהקדם…
לדעתי הקונספט של זמר בקול בבאך עובד לגמרי. המקהלה אתמול בכלל לא הייתה כבדה – להפך, אפשר היה להבין כמעט בכל שלב מה כל קול שר (אולי לא כל כך באלט, כי השילוב בין נועה פרנקל לאביטל דרי היה מוזר).
האמת שלא אהבתי את פרנקל כל כך. אין לה נמוכים בכלל והיא לא מספיק אקספרסיבית לדעתי. כריסטיאן אימלר, לעומת זאת, הוא פשוט תופעה יוצאת מן הכלל ולדעתי תוך כמה שנים הוא יהיה לאחד הזמרים הגדולים בדורנו (הוא כבר בדרך – עכשיו הגיעה לארץ ההקלטה החדשה של המיסה של באך בניצוח מינקובסקי והוא שר שם בבס. גם זו הקלטה של 2 זמרים בקול, אגב, והיא מדהימה).
אמילי ואן אוורה הייתה טובה למרות אי-אילו בעיות טכניות, אבל הגישה שלה למוזיקה הייתה נהדרת והסגנוניות שלה ריגשה אותי. האוונגליסט, רווי בעיות טכניקה (כמה אפשר ללחוץ בגבוהים…), וזה תפקיד קשה מאוד גם ככה. גוון הקול היה נחמד והיו כמה מחוות ורעיונות נחמדים אבל בגדול זה לא זה. סולן נוסף היה, למעשה, אסיף בן דוד ששר את תפקיד פילאטוס, שהוא תפקיד די מהותי ביצירה. קול עגול ודי נעים, שכנראה שעוד כמה שנים יבשיל יותר ויהיה ראוי להתכנות סולן.
אגב, אהרון, המיסה עם יונגהנל זה דבר נהדר. אני ממליץ לך פשוט לשמוע. כנ"ל המינקובסקי החדש שיצא, גם הוא 'סולני', או הביצוע של פארוט עצמו (שהוא לא מושלם לדעתי, אבל יש שם הרבה דברים יפים).
אמיר – אני לא אוהב את הריסוק הזה של עולם שלם ע"פ דוגמא אחת. לביצועי HIP ("אותנטיים" אם תרצה) יש הרבה מה להציע גם אם לא אהבת את פארוט. ניסית את ואלהובן, הרווכה, גארדינר, קופמן? פארוט הוא יחסית 'קיצוני' בהקשר הזה. ריכטר אולי חשוב היסטורית אבל אני אישית לא מסוגל לשמוע את זה היום – זה מרגיש לי די מפוספס, למרות כל הכוונות הטובות.
עומר – סחטיין על הראיון, מאוד מעניין לקרוא.
שמונה זמרים דווקא נתנו נפח יפה לקטעי המקהלה והקולות השתלבו יפה מאוד, אך הבהירות הפוליפונית שאמורה להיות בהרכב קטן לא היתה במיוחד. היתה חסרה עצמה והובלה של הסופרניות, שאמנם לא כיסו והתבלטו אבל גם לא בלטו.
היו אי אלו בעיות בתזמורת, למרבה הצער כבר בפתיחה המופלאה של הפרק הראשון.
הסולנים היו בעייתיים. אמנם כריסטיאן אימלר היה מעולה, אבל השאר לא. לנעה פרנקל יש צבע קול יפה אך את שירתה לא אהבתי, חסרה לה עצמה בנמוכים ושירתה כבדה וחסרת גמישות. אמילי ון אוורה היתה חיוורת ואנמית כפי שהיתה כל הקריירה שלה. נשגב מבינתי איך עם משאבים קוליים כל כך דלים היא נעשתה זמרת ועוד מצליחה כ"כ…הטנור גם הוא היה איום עם קול מכוער וטכניקה גרועה. ממש מפח נפש.
יש לציין שגם הטקסט שחולק למאזינים לא היה טוב. שורות רבות נשמטו ממנו, שגיאות כתיב ושינויי פונטים באמצע פיסקאות. חבל.
פיצי, אתה מזכיר לי גם שהאוונגליסט שגה בהגייה הגרמנית כל שורה שניה בערך. מוגזם ביותר. זה מאוד הרגיז אותי.