ביקורת קונצרט: ביל מילר בקאמרית הקיבוצית

ביל מילר. צילום: שאניה הובס

הקאמרית הקיבוצית היא התזמורת הקאמרית היחידה בארץ שעוסקת בשיטתיות במוזיקת עולם, במידה משתנה של הצלחה. סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה ממשיכה את הקו האתני, הפעם עם מוזיקה אמריקאית. זה בהחלט לא ערב גדול, אבל יש בו גם רגעים מוצלחים. רובם ככולם בזכות ביל מילר, האורח המרכזי. מילר הוא אמריקאי-ילידי, מה שנקרא כאן פעם "אינדיאני", והוא מצליח לרגש בזכות העברה חזקה ודרמטית של הסיפור הטראגי של בני עמו.

על הקונצרט ניצחה איימי מילס, מנצחת אמריקאית מהסוג החביב והמדויק אך גם הלא מרגש במיוחד. את הבאתה לארץ, כמו גם את הבאתו של מילר, מימנה שגרירות ארה"ב. בקונצרט בו ביקרתי נכח שגריר ארה"ב, ריצ'רד קנינגהם, שנשא דברים קצרים וענייניים. הלוואי על הפוליטיקאים שלנו באירועים כאלו.

החלק הראשון הציג יצירות של מורטון גולד (Gould) ואהרון קופלנד, שניהם יהודים-אמריקאים. היצירה של גולד מבוססת על עיבוד תזמורתי של שירי גוספל אפרו-אמריקאים, וכתובה לתזמורת מיתרים עם פסנתר. המוזיקה רחוקה מלהיות מצוינת, והיא גם לא יושבת על התזמורת מי-יודע-מה. בואו נגיד שעולם הספיריטואלים האפרו-אמריקאים הוא לא בדיוק עולמה הרוחני הקבוע של תזמורת הקיבוצים, והיא באמת נשמעה די רחוקה מהמגרש הביתי שלה. גם הקהל, שהתעקש למחוא כפיים בין פרקי היצירה למורת רוחה של המנצחת, לא תרם. חבל שמילס לא היתה אסרטיבית יותר ולא ביקשה שימחאו כפיים רק בסוף. זובין מהטה עשה את זה פעם בפילהרמונית, וזה עבד יופי.

היצירה של קופלנד, שבאה אחריה, היתה הרבה יותר רועשת. היצירה קיבלה את השראתה מעולם הרודיאו של הבוקרים בארה"ב, ונשמעת בהתאם. היא נעה בין ברק מוגזם של כלי הנשיפה ממתכת לבין קטעים רכים יותר, וקטעי קסם גדולים אין מה לחפש בה. אם אתם אוהבים מוזיקה קלאסית מעודנת ומתוחכמת, זה לא המקום לקבל אותה.

אם לבוא לקונצרט הזה, אז רק בזכות החלק השני. בחלק זה הופיע עם התזמורת ביל מילר, שהכריז כבר בהתחלה שהוא האינדיאני הראשון שמופיע בארץ. מילר (54) הוא אמן רב תחומי: הוא מנגן בגיטרה וחליל, שר ומצייר. היצירה שמבצע מילר עם התזמורת היא סימפוניה בשם "המעוז האחרון" (The last Stand), אותה חיבר עם שני מלחינים עמיתים. הסימפוניה, אם אפשר לקרוא לה כך, מתארת את סיפור הקרב של ליטל ביגהורן (Little Bighorn). הקרב המפורסם התרחש ביוני 1876 בין שבטים אינדיאנים לבין גדוד פרשים של צבא ארה"ב, והסתיים בתבוסתם המוחצת של החיילים האמריקאים. במהלך הסימפוניה מנגן מילר על גיטרות שונות וחלילים, ובמקביל שר ומספר את סיפור המערכה. מילר הוא אמן אמיתי, וההופעה שלו כובשת. ההגשה שלו אישית ונוגעת ללב, וכשסיפר על אביו שנפטר מאלכוהול היה קשה שלא להתרגש. עם זאת, גם "המעוז האחרון" היא לא מוצרט. העיבוד שלה קיטשי למדי, המוזיקה לא מתוחכמת, וברגעים מסוימים אתה מרגיש שנקלעת לפסקול של סרט הוליוודי: גדול, דרמטי, מנסה לרגש בכוח. נהניתי בעיקר מהפרק החמישי בזכות נגינה פנטסטית של מילר בחליל, וגם מעצם החוויה הלא רווחת של אינדיאני אותנטי על במה בתל-אביב.

שורה תחתונה: אף אחת מהיצירות אינה מציעה מוזיקה גדולה, אבל מילר מצליח פה ושם לרגש בזכות האותנטיות והעוצמה הבימתית שלו. בכל מקרה, ערב חובה זה לא. .

התזמורת הקאמרית הקיבוצית עם ביל מילר. מנצחת: איימי מילס. מוזיאון ת"א, 15.3. המופעים יתקיימו ברחבי הארץ עד 21.3 .