ביקורת הקלטות: כל כתבי מרתה ארגריך, שאיי מנצח על מנדלסון ו"התחיה" של הנדל
מרתה ארחריץ'- האוסף. כרך שני- קונצ'רטי לפסנתר. אלבום בן 7 דיסקים של "דויטשה גרמופון".
זהו האלבום השני במסגרת פרויקט "כל כתבי" של הפסנתרנית המצוינת מרתה ארחריץ' (Argerich). האלבום הראשון הציג את הקלטותיה הסולניות, והנוכחי כולל את הקונצ'רטי לפסנתר.
ההקלטות באלבום משתרעות על חמישה עשורים, החל בשנות השישים. ההקלטות המוקדמות יותר הופיעו במקור על תקליטי ויניל, והמאוחרות הופיעו כבר במקור על דיסקים. איכות הסאונד בהתאמה, וההקלטות הישנות מבריקות פחות.
האלבום מציע כמה משיאי הרפרטואר של הקונצ'רטי לפסנתר, עם טובי התזמורות והמנצחים. אפשר למצוא פה קונצ'רטי של שופן, ליסט, צ'ייקובסקי, פרוקופייב, שומאן, שוסטקוביץ' והיידן, וכן שני דיסקים המוקדשים לבטהובן. אחד מהם הוא מ- 1985 בניצוחו של ג'וזפה סינופולי, עם קונצ'רטי מס' 1 ו- 2. השני, שיצא ב- 2004 בניצוחו של קלאודיו אבאדו, כולל את הקונצ'רטי מס' 2 ו- 3. לטעמי, דיסק אחרון זה מציע את אחד הביצועים המעולים לשני הקונצ'רטי האלו שיצאו מאז ומעולם.
האלבום מציע שעות של נחת עם מוזיקה יפה וביצועים טובים עד מעולים. עם זאת, למשוגעים על איכות צליל כדאי לקחת בחשבון שההקלטות הישנות אינן מוקלטות בסטנדרד מודרני.
"תגליות מנדלסון". תזמורת הגוונדהאוז מלייפציג. מנצח: ריקרדו שאיי.
פליקס מנדלסון היה מסוג המלחינים שהשאירו אחריהם גירסאות שונות לאותה יצירה, אותן פשוט לא פירסמו. הצגת הגירסאות האלו מספקת הצצה מעניינת לתהליך היצירה של המלחין, וזו בדיוק המטרה של המנצח ריקרדו שאיי (Chailly) בדיסק הנוכחי שנקרא "תגליות מנדלסון".
סדרת "תגליות" לא חדשה לשאיי, שבעבר הקליט גם תגליות מוזיקליות של רוסיני. בהפקה הנוכחית יש עניין מיוחד, כיוון ששאיי מכהן כמנהלה המוזיקלי של תזמורת הגוונדהאוז המהוללת מלייפציג אותה ניהל במאה ה- 19 גם מנדלסון עצמו.
בדיסק שלוש יצירות מרכזיות, כולן בגירסאות לא מוכרות הזוכות פה לביצוע בכורה עולמי. הראשונה היא הסימפוניה מס' 3, ה"סקוטית", שמופיעה פה בגירסה מלונדון משנת 1842. בינה לבין הגירסה המקובלת יש הבדלים ניכרים, וההשוואה מרתקת. השנייה היא הקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר, שהושלם עבור הפרויקט. כששומעים את היצירה מבינים למה הוגלתה מאולמות הקונצרטים עד היום: זו פשוט מוזיקה גרועה, ואפילו הביצוע המצוין של שאיי ונגניו (עם הסולן רוברטו פרוסדה) לא מציל אותה. היצירה השלישית הוא הפתיחה הסופר-פופולארית "מערת פינגאל" (ההיברידים), בגירסה המקורית מרומא משנת 1830. גם פה ההבדלים ניכרים ומעניינים.
הביצוע בכל היצירות מעולה, תודות לנגינה הפנטסטית ולצליל החם של התזמורת. איכות ההקלטה אופטימלית. מומלץ מאד לאוהבי מנדלסון.
הנדל: האורטוריה "התחייה". מנצחת: עמנואל חיים. דיסק כפול "וירג'ין".
האורטוריה "התחייה" חוברה בשנת 1708, במהלך התקופה בה שהה הנדל באיטליה. היא עוסקת בתחייתו של ישו, ומושרת כמובן באיטלקית. בניגוד לאורטוריות המאוחרות והמפוארות של הנדל אין בה מקהלה, אלא חמישה סולנים בלבד. המבנה מבוסס על חילופין בין אריות לרצ'יטטיבים (קטעי דיקלום המקדמים את העלילה), כשאלו האחרונים- כתמיד- משעממים למדי.
כעת הגיעה לארץ הקלטה חדשה של היצירה, בניצוחה של המנצחת הצרפתייה המעולה עמנואל חיים (Haim). היא הוקלטה באפריל האחרון, 301 שנים לאחר מופע הבכורה שלה ברומא. הסולנים טובים והתזמורת מעולה, אבל מי שמצפה להנדל המפואר של "משיח" או "ישראל במצרים" יתאכזב. המוזיקה ב"תחייה" די חלשה, ולמרות שיש כמה אריות יפות זוהי עדיין הפקה שתעניין בעיקר משוגעים להנדל. גם לאלו כדאי להשאיר אצבע על השלט, ולקפוץ בלב שקט על הרצ'יטטיבים.
בעיקר מוזיקה 