ביקורת קונצרט- ערב היידן עם תזמורת הקאמרטה ירושלים
דניאלה לוגאסי. צילום: יח"צ
תזמורת הקאמרטה ירושלים מריצה בימים אלו תכנית לא שגרתית, שכולה היידן. כותרת הקונצרט היא "בחצרו של אסטרהאזי", על שם מי שהיה פטרונו של היידן במשך שנים ארוכות. אם לשפוט לפי הקונצרט ביום שישי האחרון, עיקר העניין בהפקה הזו הוא דווקא באורחים- המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה וארבעת הסולנים.
את הקונצרט פתחה הסימפוניה מספר 64 של היידן, שכינוייה "זמנים משתנים". זו יצירה היידנית נחמדה, לא מוכרת במיוחד, שזכתה לביצוע שלא הפיל אותי מהכסא. הקאמרטה אמנם מנגנת בלכידות גבוהה ועם הרבה אנרגיה, אבל הצליל התזמורתי שלה מעט דחוס וכבד מדי. לטעמי, כדי להעביר את הרוח ההיידנית בצורה טובה נדרש צליל קל וחינני יותר, עם יותר גוונים של רוך ועידון. בלוח הצבעים של הקאמרטה הגוונים המעודנים והרכים קצת חסרים, וחבל.
במרכז התכנית עמדו שתי מיסות של היידן: "מיסת הקדוש ניקולאי", הקצרה יחסית, ו"מיסה לעת צרה",המוכרת יותר בשם "מיסת נלסון". כאן כבר נכנסו לתמונה המקהלה וארבעת הסולנים, והתמונה הפכה למעניינת יותר.
המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה הוכיחה, בפעם האלף, עד כמה חסרה לנו בארץ מקהלה קאמרית ראויה לשמה בקנה מידה בינלאומי. רוב-רובן של המקהלות הישראליות סובלות מבעיות שונות- החל מחוסר ניקיון, המשך בלחץ קולי (במיוחד אצל הגברים), וכלה בסוגיות של דיקציה ודיוק צלילי. אצל המקהלה הטרנסילבנית, שמנתה כשלושים זמרים, כל הבעיות האלו פשוט לא היו קיימות. חבריה הציגו כל מה שנדרש ממקהלה ראויה לשמה: איכות קולית גבוהה, ניקיון, הפקה נטולת לחץ, דיוק וליטוש. היא אמנם לא נשמעה נשגבת כמו המקהלות האירופאיות המובילות, ופה ושם נסחפה לווליום גבוה מדי, אבל עצוב להודות שאין כיום אף מקהלה קאמרית ישראלית שיכולה להשתוות לה. תזמורת הקאמרטה ומנצחה, אבנר בירון, ראויים לשבחים על ההשקעה הכרוכה בהבאת המקהלה הזו לארץ. להערכתי לא ניתן היה להשיג תוצאה קולית טובה כל כך עם אף מקהלה מקומית.
גם שיבוץ הסולנים התגלה כהצלחה. צוות הסולנים כלל שתי זמרות ישראליות, הסופרן דניאלה לוגאסי והמצו-סופרן איילת אמוץ, ושני זמרים מחו"ל, הטנור האנגלי ג'יימס אוקסלי (Oxley) והבריטון האוסטרלי סיימון לובלסון (Lobelson). אוקסלי הוא המפורסם מכולם, והופיע כבר עם טובי המנצחים. גם הפעם הוא הפגין שירה נפלאה ומלאת חום, לעיתים ממש מרגשת. לובלסון היה חלש יותר מבחינה קולית והבעתית, במיוחד ב"מיסת נלסון".
למרבה הגאווה המקומית, שתי הסולניות הישראליות לא נפלו ברמתן מסולן נוצץ כמו ג'יימס אוקסלי. דניאלה לוגאסי היתה מרשימה מאד מבחינה קולית ודרמטית, במיוחד בצלילים הגבוהים. הפרשנות שלה תתאים במיוחד למי שאוהב את היידן בגישה רומנטית עשירה, ופחות למי שאוהב פרשנות קלאסית מאופקת. איילת אמוץ, מצו-סופרן בדרך כלל, מילאה בהצלחה ובחן את תפקיד האלט. אחד הרגעים המוצלחים בקונצרט כולו היה זה בו רביעיית הסולנים שרה ללא המקהלה, שהיה רגע של עידון ויופי מזוכך. בפרקים אחרים היה הביצוע קצת צעקני יחסית לסגנון של היידן, בעיקר בתזמורת ולעיתים גם במקהלה.
לסיכום: התזמורת בסדר, המקהלה טובה מאד ורוב הסולנים מצוינים. עם זאת, לאוהבי היידן בגישה תקופתית-קלאסית כדאי לקחת בחשבון שהפרשנות של בירון נוטה לכיוון הנמרץ והתקיף. הקונצרטים הקרובים יהיו הערב (ב') בחיפה ומחר (ג') בירושלים.
"בחצרו של אסטרהזי". הקאמרטה ירושלים עם המקהלה הפילהרמונית של טרנסילבניה וסולנים. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א לאמנות. 13 בנובמבר.
בעיקר מוזיקה 