ביקורת אופרה: "הילד חולם" באופרה הישראלית
האם המחזה "הילד חולם" של חנוך לוין יצא נשכר מהפיכתו לאופרה? זוהי שאלה לדיון. ראשית, משמחת ביותר העובדה כי העיבוד הנוכחי הוכיח שאפשר לשיר אופרה בעברית בלי שהיא תישמע כמו חצץ בפה. נוסף על כך גם הפן הויזואלי המהמם, הבא לידי ביטוי בדימוייו החזותיים של גוטפריד הלנוויין (Helnwein). דימויים אלו נותרים צרובים בזיכרון, ועוצמתם מהדהדת גם מספר ימים לאחר הביקור באופרה.
עם זאת, השאלה בדבר התאמת המחזה כליברטו של אופרה נותרת פתוחה. ההלחנה של גיל שוחט אמנם מיומנת, אבל ניראה כי הטקסט האירוני-מקאברי של לוין עובר טוב יותר ללא מוזיקה. דוגמא טובה לכך סיפקה העובדה, שהרגע המרגש ביותר ביצירה היה מבוסס על דיבור. זה היה לקראת הסוף, במקום בו הילד קורא לאמו "אמא, אמא". שוחט השכיל להדמים ברגע הזה את הארסנל התזמורתי הגדול, ולתת לקריאה הזכה להישמע בצורה נקייה וטהורה. במקומות אחרים, לעומת זאת, היתה תחושה שההבעה המוזיקלית המסיבית מכסה את היכולת של הטקסט לעבור בבהירות אל הצופה.
בכל הנוגע למוזיקה, אין ספק שהאופרה הזו הרבה יותר קומוניקטיבית מיצירות של מלחינים אחרים בני זמננו. המוזיקה נגישה יחסית, טונאלית ברובה, ובאף רגע אינה ממש מזעזעת. מאפיין בולט שלה הוא שימוש בג'סטות מוזיקליות של מלחיני עבר, בעיקר כאלו שפעלו בין מחצית המאה ה- 19 למחצית המאה העשרים. מאזינים בעלי היכרות טובה עם הרפרטואר הרלוונטי יבחינו לכל אורכה בהשפעות של דביוסי, ראוול, וגנר, סטרווינסקי, פוצ'יני, קורנגולד, פרוקופייב, שטראוס ואחרים. ההשפעה המרכזית היא של דביוסי וראוול, אבל המוזיקה קרובה מדי לטקסט מכדי שניתן יהיה לסווג אותה כ"אימפרסיוניסטית" ממש.
הקשר בין טקסט למוזיקה מודגם כאן, בין היתר, באמצעות שימוש באפקטים מוזיקליים מקדמי רגש כמו גליסנדי ("גלישות") בנבל, רעמי תופים מאיימים, הגברות דרמטיות לקראת סוף משפט, כינור מייבב וכולי. במקומות מסוימים אף ניכרת הלחנה מלודרמטית ממש, המזכירה מוזיקה מסרטים הוליוודיים.
מה מזה נשאר לאחר זמן בזיכרון? אולי הארייה היפה של הילד, ואולי תשיעיית הנשים שמזכירה קצת את ה"סירנות" של דביוסי. מה שבודאי נשאר בזיכרון הם הדימויים החזותיים המדהימים של גוטפריד הלנוויין והבימוי של עומרי ניצן, שעשו פה עבודה יוצאת דופן באיכותה.
לגבי הביצוע- הצד המוזיקלי מבוסס על כוחות מקומיים, ורובם עמדו במשימה בהצלחה. המרגשת ביותר מבין הזמרים בצוות שראיתי (הקאסט השני) הייתה הילה בג'יו בתפקיד הילד, בשירה מעודנת ונוגעת ללב. עוד בלטו ברכה קול בתפקיד "האישה שנולדה לאהבה", וכן גיא מנהיים בתפקיד הכפול של האב ושל מושל האי. תזמורת ראשל"צ הרשימה עם צליל מבריק ומדויק, עניין שבשיגרה בהפקות האחרונות. במיוחד ראויים לציון נגני כלי הנשיפה, שתפקידם ביצירה מרכזי למדי. המנצח דוד שטרן, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית, הוביל את כולם ברגישות ובביטחון מעוררי הערכה.
גיל שוחט- "הילד חולם" ע"פ חנוך לוין. האופרה הישראלית. מנצח: דוד שטרן. בית האופרה, 20.1.
בעיקר מוזיקה 
זאת מוזיקה. מרגש? מעצבן? חזק? משעמם?
כשמבקרים קלאסיים באים לדבר על מוזיקה שלא מדברת אליהם, נדמה לי שקשה להם להגיד דבר פשוט – חבר'ה, זה לא מדבר אלינו, תמצאו מישהו אחר שיכתוב על זה. או: מוזיקה מזעזעת. כי לא נעים מהקומפוזיטור, הוא הרי בחיים.
קראתי, ואין לי מושג אם ללכת או לא.
אבל היתה כאן ביקורת מוצנעת שכזאת, כדי שלא להעליב אף אחד?
"הקשר בין טקסט למוזיקה מודגם כאן, בין היתר, באמצעות שימוש באפקטים מוזיקליים מקדמי רגש כמו גליסנדי ("גלישות") בנבל, רעמי תופים מאיימים, הגברות דרמטיות לקראת סוף משפט, כינור מייבב וכולי. במקומות מסוימים אף ניכרת הלחנה מלודרמטית ממש, המזכירה מוזיקה מסרטים הוליוודיים."
זה אומר, בקיצור, שהמוסיקה גרועה, אבל יש אנשים שאוהבים את זה.
לא?
לדעתי, הכל קריקטורה אחת גסה. אי שפיות של המוסיקה למה שה מתרחש על הבמה. התעללות בנושא הטרגי והנשגב של הסיפור המקורי. שְׁנִיוּת…, צְדָדִיוּת של הסגנון של המוסיקה אפשר להשוות באופן מטאפורי רק עם ביוב של מפעל הבשמים. (הגסות מתואמת לוולגאריות ההפקה). איזו השקעת זויף!!!
האירוניה והתחכום של לוין נמחקו לגמרי
לטובת פומפוזיות בתזמור ובקווים המלודיים;
המבטא הרוסי של חלק מהסולנים פשוט מזעזע;
המוסיקה: לא הומאז' ולא נעליים – הכל גנוב ממלחינים אחרים, ובלי בושה. ריכרד שטראוס, כחמנינוב, צ'ייקובסקי – מכולם מופיעים נתחים נבחרים במהלך האופרה.
השמיניה / תשיעייה או כמה שהן היו – באמת טובה מאוד. גם מנהיים, אכן.
והשאלה הקשה מכל שיש לשאול:
איך זה שמתוך 3 אופרות מקוריות שמועלות כאן בשני עשורים, שני שליש מהן נכתבו ע"י אותו מלחין? אין עוד מלחינים בארץ?
זה הפספוס הגדול, וזה היה פספוס אפילו אם היצירה הייתה יצירת מופת. והיא ממש לא, כאמור.