ביקורת אופרה: הספר מסוויליה באופרה הישראלית
חן רייס ב"הספר מסוויליה". צילום: יוסי צבקר
קשה היה להימלט מתחושת תקיעות במהלך הצפייה בהפקה הזו של "הספר מסוויליה". למה תקיעות? כי הסיפור הזה לא רלוונטי בשום צורה לצופה בן-זמננו. מייאש לחשוב שבמקום ליצור דברים חדשים ורלוונטיים אנחנו ממחזרים לעייפה את אותן מאה ומשהו אופרות ברפרטואר, שהמסר של הרבה מהן רחוק מאיתנו שנות אור.
האופרה "הספר מסוויליה" חוברה לפני קרוב למאתיים שנה, ושימשה אז בתור מה שנקרא היום סיטקום. העלילה, שלפני מאתיים שנה אולי היתה רלוונטית, נראית היום מטופשת ולא סבירה לחלוטין. נכון, המוזיקה יפה; אבל בעידן שאחרי יוזף פריצל, אין שום דבר משעשע בסיפור על אדם מבוגר שמחזיק נערה בביתו ומונע ממנה באובססיביות קשר עם מחזרים כדי להתחתן איתה בעצמו. כדי לעשות מהאופרה הזו משהו שיכול להחזיק קהל בן זמננו במשך שלוש שעות צריך קסם, ופה הוא נעדר.
הכשל העיקרי כאן, לטעמי, הוא בצד הויזואלי. הבמאית מרים קלמנט בחרה בבימוי מודרני, שממקם את העלילה במרפאת שיניים. הרעיון נחמד, אבל אחרי זמן לא רב נעשה מונוטוני. לטעמי, היה מקום להוסיף לבמה הרבה יותר צבע ולעיתים גם תאורה. בעייה נוספת היתה כאשר הזמרים שרו מחדרה של רוזינה בקומה השנייה, כיוון שהקולות משם נשמעו פחות חד וברור.
הבימוי היה עמוס המצאות יצירתיות, ויש להודות שלעיתים הן פגעו בול. הקהל התמוגג מצחוק, לדוגמא, כאשר שירת הסלסולים של רוסיני הפכה לזעקות כאב כאשר רוזינה תלשה שערות מהרגליים. גם השימוש היצירתי בפחי האשפה הירוקים של העירייה, שהפכו למקומות מסתור מד"ר ברטולו האובססיבי, סחטו צחוקים מוצדקים. מצד שני היו בבימוי חלקים מאולצים שלא עבדו, כמו תמונת הסיום המקושקשת של המערכה הראשונה. הרושם הכללי היה של הופעה ארוכה מדי, שלא מצליחה להפוך את המהתלה המיושנת למשהו שאפשר להתחבר אליו באמת.
מבחינה מוזיקלית, לעומת זאת, מדובר עקרונית בהצלחה. רוב הזמרים בתפקידים הראשיים טובים, וחלקם למעלה מזה. מתוך צוות הזמרים שראיתי, שרובו זמרי קאסט ראשון, בלטו במיוחד שניים. הראשונה- חן רייס בתפקיד רוזינה, שהיתה מקסימה כתמיד. היא הציגה שירת קולורטורה נהדרת, וגילתה נוכחות בימתית מלאת חן. השני הוא אוליבייה גרנד בתפקיד פיגארו ה"מאכר": יש לו קול מלא עוצמה, והוא גם שחקן נפלא. מבחינה קולית נהניתי מאד גם מנוח בריגר בתפקיד פיורלו, ומאוגו גליארדו בתפקיד המורה למוזיקה, דון בזיליו. גליארדו הוא יופי של "בס בופו" (בס קומי), וחבל רק שהיה קצת עצי מבחינת משחק. את חוויאר אבראו (Abreu), בתפקיד הרוזן, אהבתי פחות. הקול שלו היה יפה אבל חיוור מדי, וגם הנוכחות הבימתית לא מספיק חזקה. גם ליונל פיינטרה (Peintre), בתפקיד ד"ר ברטולו, לא היה מספיק נוכח או קומי.
ההפקה הזו היא הופעת הבכורה באופרה הישראלית של המנצח ג'ורג' פהליבניאן (Pehlivanian), שניצח בעבר לא מעט על הפילהרמונית. למרבה הצער, לא יצאתי מגידרי ממנו. פהליבניאן ניצח באלגנטיות הרגילה שלו, אך התזמורת נשמעה מעט חיוורת ופה ושם היו בעיות תיאום עם הזמרים. בעיה נוספת נרשמה עם מקהלת הגברים, שנשמעה חסרת נפח וניקיון. יתכן שהדברים יסתדרו ככל שההצגות ימשיכו, אבל בתור טבילת אש ראשונה קשה לדבר על הצלחה פנומנלית.
לסיכום: הפקה מבדרת עם רעיונות בימוי יצירתיים וזמרים טובים ברובם, אבל מבחינה ויזואלית היא לא מספיק מגוונת ומבחינה מוזיקלית לא מושלמת.
הספר מסוויליה באופרה הישראלית. מנצח: ג'ורג פהליבניאן. בית האופרה, 12.3.
בעיקר מוזיקה 
מתאים לכולם, ובמיוחד לאנשים שאין להם שום רקע קודם עם עולם האופרה, ו/או בני נוער. אפילו ילדים. וזאת על סמך החוויה שלי – לקחתי אנשים שלא מכירים אופרה ומאוד נרתעו מהרעיון, ובמופע נהנו מכל שנייה. הבימוי חי ותוסס, "בידורי" מאוד – פיינשמקערים אולי יירתעו, אבל כמו שכתבת – זה סוג של סיטקום, אז הבימוי מתבקש. ומבוצע נהדר.
לגבי הזמרים, ראיתי את הקאסט השני, ובהם בולטים הסופרן המצוינת הילה בג'יו, ששרה ומשחקת נהדר, והבריטון בורחה קוויזה שהוא סטאר אמיתי מכל בחינה שהיא.
שירה ותזמורת נהדרים אבל את העיניים רצוי לעצום.
בימוי שחוטא ליצירה , וולגארי וגס שלא לאמר מטופש , לדוגמא הרוזן אלמויוה , מה שעשו לו – ממש עיוותו את דמותו-יעני אלויס פרסלי או אולי להבדיל-זאב רווח. זה לא אופרה.