Skip to content

ביקורת קונצרט: איוו פוגורליץ' בהיכל התרבות * רסיטל מוזר מבחינה פרשנית ומעיק מבחינת תנאי ההשמעה

16 במרץ 2010

פורסם ב"גלובס", 16.3.2010

איוו פוגורליץ'. צילום: אנטוניו ד'אמאטו

את זה שאיוו פוגורליץ' הוא בחור מוזר ידענו לא מהיום. אחרי הכל, זה חלק מסוד הצלחתו: הפרשנות שלו נוטה להיות ייחודית ומאתגרת, ולכן גם מפתיעה ומעוררת עניין. אלא שהערב הזה בהיכל התרבות היה על הגבול שבין ייחודיות לבין ביזאר, ויצר חוויה מאד שנויה במחלוקת. הקהל, שכנראה כבר נכווה ברסיטלים קודמים של הפסנתרן האקסצנטרי בארץ, מילא את האולם רק עד חציו. לטעמי האישי, מי שלא הגיע לא הפסיד יותר מדי.

חוויית הביזאר התחילה עוד לפני תחילת הקונצרט. פוגורליץ' קיבל את פני הנכנסים באולם חשוך כמעט לגמרי, כשהוא מתאמן על הבמה בשקט בעודו לבוש מה שנראה כבגדי סקי. כשהקונצרט התחיל, בעשרים דקות איחור, התנצל הכרוז והודיע שכיוון שהמזוודה של הפסנתרן לא הגיעה בטיסה הוא ינגן בבגדים רגילים. פוגורליץ' עלה לבמה בחולצת כפתורים לבנה פשוטה, והקסם אמור היה להתחיל. למרבה הצער, זה לא קרה.

החלק הראשון של הערב כלל את נוקטורן מס' 2 והסונטה מס' 3 של שופן, ואחריהם את "ולס מפיסטו" מס' 1 של ליסט. לכאורה זה היה אמור להיות מרתק, אבל היו מספר גורמים שהפכו אותו לחוויה כמעט מעיקה. ראשית, פוגורליץ' ניגן לעצמו. הוא לא תקשורתי ולא מנסה להיות תקשורתי, ומאזינים שאינם מכירים את הרפרטואר לעומק היו יכולים בקלות להרגיש מנותקים. התחושה הזו הועצמה מאד בכך שהאולם היה חשוך כמעט לגמרי לאורך כל הקונצרט, כשרק הבמה מוארת באור חלש. המצב הזה, שהיה אולי רלוונטי בסלונים האירופאים של המאה ה- 19, יצר מצב של אינטימיות כפויה ומביכה. הקהל הגיב בהתאם בציחקוקים, לחשושים ושיעולים, ונוצר מצב בו היה קשה לשקוע במוזיקה באופן אמיתי. ביצירה של ליסט החריש את האולם גם מכשיר שמיעה של אחד המאזינים, שכנראה לא הוכנס עמוק מספיק לאוזן. בנוסף, פוגורליץ' ניגן את כל הרסיטל מתווים, באופן שיצר פגיעה בספונטניות. בקיצור, נראה לי שהיה הרבה יותר נחמד לשבת בבית ולשמוע את המוזיקה הזו מהקלטות.

לגבי הפרשנות- אין עוררין על כך שלפוגורליץ' יש שליטה וירטואוזית בפסנתר, וגם הפעם היא באה לידי ביטוי ביכולת מדהימה לשלב בין עוצמה לבין רוך אינסופי. עם זאת, מבחינה פרשנית לא התחברתי אליו כלל. הטמפו שלו לא היה יציב, הבדלי הדינמיקה היו גדולים מדי, והיתה לו נטייה מוגזמת להדגיש צלילים ואקורדים מסוימים באמצעות "התקפה" כבדה ופתאומית על הקלידים. במיוחד אמורים הדברים בסונטה של שופן, שהיתה מרוחה לגמרי מבחינת טמפו וללא כל אבחנה בין הפרקים. לעיתים היה ממש קשה לזהות את היצירות שנוגנו, וזה לא נאמר לחיוב.

הדברים השתפרו מעט בחלק השני, לאחר שחלק מהקהל עזב והאווירה הפכה פחות קלאוסטרופובית. חלק זה התחיל עם "ואלס נוגה" של סיבליוס, והמשיך עם "גספאר של הלילה" של ראוול. יצירה זו, שהיא אחת האהובות עלי ברפרטואר, קשה לביצוע בטירוף. מבחינה טכנית פוגורליץ' צלח אותה בהצלחה, אך מבחינה פרשנית הביצוע היה אלים מדי ועם הדגשות מוגזמות. לטעמי, המוזיקה האקוורלית של ראוול זקוקה לביצוע מעודן בהרבה.

והערה למארגנים: את הפרשנות של פוגורליץ' כנראה לא תוכלו לשנות, אבל ביתר הקונצרטים בארץ אני ממליץ לכם להתעקש איתו שהאולם יהיה מואר. זה עשוי לשפר את חוויית ההאזנה, והקונצרט הזה זקוק לשיפור הזה מאד.

6 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הופעה מאכזבת ומעיקה ביותר.

  2. בן permalink

    לפסנתרן הרוסי המנוח סביאטוסלב ריכטר היה מנהג דומה. גם הוא העדיף לנגן באולם שבו התאורה היחידה היא מנורה קטנה ליד התווים.

    טענתו הייתה שמוטב להתרכז במוזיקה מאשר בעבודת הפסנתרן. זאת אומרת שמבחינתו אולם חשוך הוא דווקא יתרון.

    עם זאת אני מניח שזה עניין אינדיבידואלי. כנראה הצורך לתקשר ויזואלית עם הנגן הוא חיוני למספר אנשים, בעוד אחרים לא נותנים לזה יותר מדי חשיבות.

    ובסופו של דבר, אינני רשאי להביע את דעתי על הקונצרט המדובר (מכיוון שלא הייתי נוכח בו). אולי פוגורליץ' באמת הגזים ("הגזים" במושגי פוגורליץ') הפעם?

  3. פסנתרן permalink

    קטסטרופה של רסיטל. כל העולם הקלאסי המקצועי יורד עליו ועל נגינתו. הוא פשוט השתגע. כל המבינים הלכו אחרי החצי הראשון. זוועה של רסיטל ובזבוז כסף. הוא פשוט אידיוט שמנצל את שמו. זו עוד ביקורת נחמדה משהו. הקונצרט המחפיר בחיי.רציתי למות. וכך גם המון אנשים סביבי.

  4. בן permalink

    כעת בקריאה חוזרת של הביקורת, שמתי לב כי נעלמה מעיני בעת כתיבת תגובתי הראשונה, ההערה הבאה:

    "בנוסף, פוגורליץ' ניגן את כל הרסיטל מתווים, באופן שיצר פגיעה בספונטניות".

    אני משוכנע שפסנתרן קונצרטים מקצועי אינו מאבד מן הספוטניות כאשר הוא מנגן עם התווים.
    הפסתנרן הרי מכיר את היצירה, ולבטח חזר עליה מספר פעמים לפני הקונצרט.

    בנוסף, יש לנגינה עם תווים שני יתרונות חשובים מאוד:

    1. כאשר אין צורך לזכור באופן טוטאלי כל יצירה, יש מקום לרפרטואר נרחב יותר (בספרו של ברונו מונסנז'ון על ריכטר, מצוטט הפסנתרן כאומר: "אני מעדיף לנגן עשרים סונטות של היידן עם קריאה מן הדף, מאשר להגביל את עצמי לשתיים מנוגנות בעל-פה").

    2. מכיוון שהזכרון האנושי אינו מושלם, נגינה עם תווים עשויה למנוע מקרים לא נעימים (מסופר על הפסנתרן והמלחין אנטון רובינשטיין, שבאמצע נגינת "איסלמיי" של בלקירב בקונצרט, פשוט שכח איך הולך ההמשך! במשך ארבע דקות הוא המשיך את הנגיגה, מאלתר בנוסח היצירה, עד שנפסק ה"בלק-אאוט", וניתן היה להמשיך לנגן את היצירה מהנקודה בה הזכרון נעצר).

  5. עומר שומרוני permalink

    אין לי בעיה עקרונית עם נגינה מתווים, אבל יש לי בעיה עם מצב בו הופכת התווים לא תודרכה מראש וכך נוצר מצב מביך בו היא לא יודעת מה לעשות והוא צריך להסביר לה מול עיני הקהל.

  6. בן permalink

    ציינתי בתגובתי הראשונה שלא הייתי נוכח בקונצרט ועל כן אין לי אפשרות להביע את דעתי (על ההופעה), וכמובן אני לא יודע מה היה שם. היה לי הרושם שאתה מבקר את העובדה שפוגורליץ' לא ניגן מהזכרון.
    חבל שלא ציינת את העניין עם הופכת הדפים בביקורת. כך היה נמנע חוסר ההבנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: