ביקורת קונצרט: ז'אנאנדראה נוזדה וג'ושוע בל בפילהרמונית הישראלית

פורסם ב"גלובס", 6.5.2010

ג'ושוע בל. צילום יחצ

הפילהרמונית פתחה ביום ב' את סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה, בה מככבים המנצח האיטלקי ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda) והכנר האמריקאי ג'ושוע בל. באופן מוזר, יצא שהיצירות בקונצרט הופיעו בסדר עולה של איכות. היצירה הפותחת, פרלוד של המלחין הישראלי סרג'ו נטרא, היתה חלשה מאד. הפנטזיה של ברוך (Bruch), שבאה אחריה, ביזבזה כנר אדיר (ג'ושוע בל) על מוזיקה בינונית. הקתרזיס האמיתי הגיע רק בסוף הקונצרט, עם הסימפוניה הרביעית הכבירה של ברהמס. זו יצירה שקשה מאד לקלקל, ולמרות שזה לא היה ביצוע מושלם היא אכן סיפקה את הרגשת ההתעלות המקווה.

ז'אנאנדראה נוזדה, שזכור לטוב גם מהופעות קודמות עם הפילהרמונית, הקדים את הקונצרט בכמה מילים שנועדו לתאר את יצירתו של נטרא. זהו נוהג מקובל במוזיקה מודרנית, בודאי ביצירה שמבוצעת בבכורה עולמית כמו במקרה זה. למרבה הצער, זה לא עזר. היצירה הזו פשוט לא פוגעת: יש בה אמנם כמה רגעים יפים בסגנון שוסטקוביץ', אבל הם עטופים בהרבה חומר מוזיקלי לא ממוקד. זה נכון שבמוזיקה מודרנית אין דרישה להרמוניה או יופי מלודי, אבל פה לא מצאתי גם התקדמות ברורה או מתווה הגיוני של רעיונות. נשאר רק להתרגש מנוכחותו של המלחין הותיק (86) באולם, מודה לקהל מכסא גלגלים בשורה הראשונה.

את זיקוקי הדינור של הקונצרט סיפק הסולן, הכנר האמריקאי ג'ושוע בל. בל הוא מסוג הכנרים שקל לאהוב: גם צעיר, גם טוב מראה, וגם כנר נפלא. למרבה הצער, היצירה שנבחרה עבורו הפעם (הפנטזיה הסקוטית של מקס ברוך) לא איפשרה לו למצות את יכולתו. זו יצירה חביבה אבל לא גדולה, שלסולן אין בה רגעי התעלות עתירי רגש. אי לכך, שיא הופעתו של בל היה דווקא בהדרן שנתן. הוא ביצע וריאציות על שיר עם אמריקאי, בביצוע מהמם שהעלה מבטי הערכה אפילו על פניהם של כנרי הפילהרמונית שכבר ראו הכל. באמת כנר ענק.

את שיאו הרגשי של הערב סיפקה, כצפוי, סימפוניה מס' 4 של ברהמס. זו אחת הסימפוניות הגדולות ברפרטואר, והפילהרמונית נמצאת בה במגרש הביתי. הופתעתי לגלות שנוזדה נזקק בה לתווים, והאמת היא שכבר שמעתי ליצירה הזו ביצועים יותר טובים. במספר מקומות התזמורת לא נשמעה מספיק ביחד, וגם הפרשנות הייתה מעט שנויה במחלוקת. ובכל זאת, ככל שהביצוע התקדם הוא הפך מלהיב יותר ויותר. הפרק הרביעי היה מוצלח במיוחד, הן מבחינת אנרגיית הניצוח והן מבחינת רגישותם המוזיקלית של נגני הפילהרמונית. נחמד היה גם לראות עד כמה דומה סגנון הניצוח של נוזדה לזה של המנצח שטיפח אותו, ואלרי גרגייב הגדול. זה בהחלט היה ביצוע יפה, ויתכן שסוגיית התיאום תשתפר עם התקדמות הסידרה.

הקונצרט הראשון בסידרה צולם לערוץ הצרפתי "מצו", הפופולארי גם בארץ. עקב כך, הקהל התבקש להישאר באולם עד סיום מחיאות הכפיים- במילים אחרות, לחרוג ממנהגו ולא להימלט מהאולם ברגע שגווע הצליל האחרון. רוב רובו של הקהל אכן חיכה בנימוס ומחא כפיים ממושכות, אבל היו גם לא מעטים שנהרו החוצה מיד עם סיום היצירה. בלי טיפת כבוד למבצעים, למנצח, ואפילו לעמיתיהם לקהל שהקפידו על קיום הבקשה כדי להיראות בחו"ל כבני תרבות. טלוויזיה שמלוויזיה, צריך להוציא את האוטו מהחניה לפני הפקקים ושיתפוצץ העולם. נקווה שיחתכו את הקטע המביש הזה בעריכה.  

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ז'אנאנדראה נוזדה (Noseda). כינור: ג'ושוע בל. היכל התרבות ת"א, 2.5.