ביקורת קונצרט: פתיחת העונה של הפילהרמונית עם להקת בת שבע

פורסם ב"גלובס", 11.10.10

קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 7.10.

על הנייר, לקונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית היה פוטנציאל גדול: ערב משותף עם להקת "בת-שבע", ששיאו ביצוע משותף של הבלט הנפלא "פטרושקה" (Petrouchka) מאת סטרווינסקי. בפועל, רק מעט מהציפיות התממשו.

החלק הראשון של הקונצרט, בו השתתפה רק התזמורת, השאיר רושם אנמי למדי. הוא דווקא התחיל טוב, עם הפרלוד לאופרה "חובנשיצ'ינה" (Khovanshchina) מאת מוסורגסקי. זו פתיחה יפה ולא מוכרת, שזכתה לביצוע עשיר ורך שהזכיר עד כמה יכולה התזמורת להצטיין במוזיקה רוסית רומנטית. היצירה שבאה אחריה, "מחול אזרבייג'ני" של אבנר דורמן (בבכורה עולמית), השאירה אצלי הערכה מעורבת. היצירה מבוססת על נעימת עם אזרבייג'נית, וסוד קיסמה הוא בקצביות תוססת ובתיזמור לא שגרתי שכולל פסנתר ומגוון כלי הקשה. הם יוצרים אפקט שאומנם אינו "נעים לאוזן" במובן השטחי, אבל בהחלט מעניין. הבעיה היתה שבשלב מסוים העומס הזה נשמע מבולגן מדי, והזכיר מנה שהוסיפו לה כל-כך הרבה תבלינים עד שטעמו של חומר הגלם העיקרי נשכח.

היצירה של דורמן הזכירה עובדה כואבת ברפרטואר של רוב התזמורת הישראליות: עקב הניכור של הקהל ממה שמוגדר "מוזיקה מודרנית", הפכו היצירות בנות-זמננו למעין הערת שוליים בתכניות התזמורתיות. הסיכוי לשמוע בתזמורת ישראלית יצירה בת-זמננו שכוללת מספר פרקים, ויש בה פיתוח משמעותי, שואף לאפס. מה שכן מוזמן ומבוצע בדרך כלל זה קטע קצר בן עשר דקות גג, שמאפשר לעשות "וי" על הקטגוריה "מוזיקה ישראלית מקורית" ולמהר הלאה למה שהקהל באמת אוהב. מול המלחינים המקומיים כיום עומד אתגר אמיתי לחזור למרכז הבמה וללב הקהל, ונראה שזה אפשרי רק בעזרת ניסיון כן לכתוב מוזיקה תקשורתית בלי להתבייש בכך.  

את החלק הראשון חתם הקונצ'רטו השני לכינור של פרוקופייב, עם הכנר היווני לאונידס קבאקוס (Kavakos) כסולן. זה היה ביצוע מנומנם וחסר זוויות, עניין בעייתי במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בקונצ'רטו שאינו משיאיו של המלחין. קבאקוס ניגן בצליל רהוט ומאופק, שלטעמי היה חסר רגש וטכני מדי. אפילו ניצוחו המרהיב של מהטה לא הציל את המצב.

גם החלק השני, בשיתוף להקת בת שבע, איכזב. הבלט "פטרושקה" של סטרווינסקי הוא יצירת מופת, שאמורה להיות עוקצנית ומלאת צבע. הבלט מספר את סיפורה של פטרושקה, בובה בדמות ליצן נלעג המאוהב בבובת רקדנית יפת תואר. אלא שזוהי אהבה נכזבת, כיוון שהרקדנית נמשכת דווקא לבובת גבר אחר- מוסלמי נאה ואלים, שבסופו של דבר הורג את פטרושקה במכת חרב. בסופו הטראגי של המחזה הופכת הבובה של פטרושקה לאנושית, ורוחו מופיעה כשכולה ליגלוג ושנאה. סביב הסיפור הזה חיבר סטרוויסקי מוזיקה נפלאה, עם הרמוניות צורמות בכוונה, צירופי כלים יוצאי דופן ושלל רעיונות מלודיים וקצביים פורצי דרך.

אצל הפילהרמונית הכל היה בסדר, אבל השילוב עם בת שבע לא ממש עבד. את המוזיקה הצבעונית פגשו רקדנים שהיו אמנם טובים כשלעצמם, אך לבושים בתלבושת משעממת בצבע קרם וחבושים בפאות שחורות אחידות. גם מבחינה תנועתית וחזותית שום דבר ממה שהיה על הבמה לא היה מובן ולא התחבר לכלום. לטעמי, הפרויקט שעשתה הפילהרמונית בעבר עם "פולחן האביב" של סטרווינסקי היה מוצלח פי אלף.

השבחים שכן חשוב לתת הפעם הם למהטה והתזמורת על הביצוע המוזיקלי, לרקדנים על המאמץ, ולמעצב התאורה (אבי יונה בואנו) על התאורה הנהדרת.

לסיכום: הכוונות מאחורי הקונצרט היו אולי טובות, אבל התוצאה פחות. לא חובה.