ביצוע מעל הנורמה: "נורמה" עם דניאל אורן באופרה הישראלית

דימיטרה תיאודוסיו בתפקיד נורמה. צילום: יוסי צבקר

כבר מזמן לא נשמעה בבית האופרה הישראלית תצוגת תכלית סולנית מרשימה וטוטאלית כל כך. ב"נורמה" יש ארבעה תפקידים סולניים מרכזיים, וכולם מולאו על ידי זמרים שכל בית אופרה בעולם היה יכול להתפאר בהם. יש להניח שאת עיקר הקרדיט לכך יש להעניק למנצח דניאל אורן, שהוכיח בפעם המי-יודע-כמה שהוא נכס אמיתי לאופרה הישראלית לא רק בגלל הניצוח המבריק שלו אלא גם בזכות היותו מגנט לסולנים מעולים.

"נורמה" שייכת מבחינה סגנונית לזרם ה"בל קנטו" האיטלקי, השם את הדגש על יפי הקול ויכולתו. האריה הגדולה של הגיבורה נורמה, שמתחילה במילים "קאסטה דיווה" ("אלה טהורה"), נחשבת לדוגמא מובהקת לסגנון הזה. העלילה, המופרכת למדי, מתרחשת בגאליה בתקופת שלטון רומא. היא מתמקדת בנורמה, הכוהנת הגדולה של הדרואידים הנאנקים תחת הכיבוש הרומאי. נורמה מתאהבת בנציב הרומאי פוליונה (Pollione), ויולדת לו בסתר שני ילדים. אלא שהעלילה מסתבכת כאשר פוליונה מואס בנורמה ומתאהב במקומה באדלג'יזה (Adalgisa), כוהנת צעירה במקדש הדרואידי. הסוף, כמובן, טראגי.

ההפקה מציגה צוות שכמעט כולו איטלקי, כולל רוב הסולנים בתפקידים הראשיים. את תפקיד נורמה שרה דימיטרה תיאודוסיו (Theodossiou) היווניה, שזכורה לטוב גם מהופעתה ב"נאבוקו" במצדה. תיאודוסיו היתה "נורמה" נהדרת, עם כמה רגעים עוצרי נשימה בהם הוכיחה יכולת קולית פנומנלית. גם הזמרים בתפקידים המרכזיים האחרים היו מעולים, במיוחד דניאלה ברצ'לונה הנהדרת בתפקיד אדלג'יזה.

בנוסף לאיכות הסולנים, הצטיינה ההפקה גם בהיבטי ביצוע אחרים. תזמורת ראשל"צ היתה נהדרת, והפיקה תחת ידיו של אורן צליל מבריק במקומות הנכונים ומלא רגש באחרים. במיוחד בלטה לטובה חטיבת כלי הנשיפה מעץ, שחבריה גילו רגישות מוזיקלית נפלאה. גם מקהלת האופרה נשמעה יציבה, בטוחה ומדויקת. מדהים לראות איך מצליח מנצח כמו אורן להרים את האופרה הישראלית לגבהים בכל פעם שהוא מגיע לכאן.

לגבי הצד הויזואלי: שום דבר לכתוב הביתה, אבל גם אין תלונות. התפאורה מודרנית ואסתטית, צבעונית באופן מאופק ולא דחוסה. גם על הבימוי אין תלונות למעט מקומות ספציפיים- לדוגמא, התמונה בה אחד מילדיה של נורמה משחק בכדור כמי שלוקה בתסמונת אובססיבית-קומפולסיבית, או מקום אחר בו נאלץ אחד הלוחמים הדרואידים להחזיק חרב באוויר במשך רגעים ארוכים, עד שנדמה שידו תנשור בסוף. למעט דוגמאות אלו הבימוי היה סביר בהחלט.

ובכל זאת, לא הכל היה דבש. ראשית, הסתייגות קלה מהיצירה. יש ב"נורמה" לא מעט רגעים מרשימים מבחינה קולית, אבל זו ממש לא האופרה הנשגבת ביותר שחוברה בתולדות המוזיקה. היא מופרכת למדי מבחינה עלילתית, צפויה למדי מבחינה רגשית, וסטטית למדי מבחינת זרימה. יש בה אמנם רגעים עוצרי נשימה לסולנים, במיוחד לנורמה, אבל עצירת הנשימה הזו היא רק בגלל ההתפעמות מהיכולת הקולית ולא בגלל התרגשות דרמטית. את הטישו אפשר להשאיר בבית.

שנית, הסתייגות קלה מהתיאטרליות. אורן, מנצח שאוהב את נישת ה"גדול מהחיים", הולך איתה עד הסוף. הוא אמנם מוביל למופת, אבל במקביל "לוחש" לתזמורת בקולי קולות ולעיתים אפילו שר עם הזמרים. אי אפשר שלא לשמוע אותו, וצריך להתרגל. התיאטרליות המוגזמת הופגנה גם בהשתחוויית היחיד של תיאודוסיו לאחר התמונה הגדולה בהשתתפותה, אקט מיושן שהזכיר את פולחן הדיווה של הרומנטיקה. היום השטיקים האלו נראים קצת אנכרוניסטיים.

לסיכום: הצד העלילתי והויזואלי לא מושלם, אבל מבחינה ביצועית-מוזיקלית זהו הישג יוצא דופן לאופרה הישראלית. מומלץ מאד.

הערה: כל הנ"ל מתייחס לקאסט הראשון. את השני לא שמעתי, ומכיוון שהסיבה העיקרית ללכת לאופרה הזו היא היכולת הסולנית זו הסתייגות חשובה.

"נורמה" מאת בליני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 8.4. הביקורת פורסמה ב"גלובס", 11.4.2011