געגועים להיכל התרבות: קונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית

אראבלה שטיינבאכר בקונצרט פתיחת העונה בפילהרמונית. צלם: שי סקיפ

לקונצרטי פתיחת העונה של הפילהרמונית יש השנה משמעות מיוחדת: זו הפעם הראשונה בה מתקיימים הקונצרטים באולם סמולארש (Smolarz) באוניברסיטת ת"א, בו תנגן התזמורת עד סיום השיפוץ של היכל התרבות. באופן טבעי, השאלה המרכזית היא לגבי חווית הבילוי וההאזנה באולם הזמני. התשובה מורכבת: מצד אחד, אולם סמולארש הרבה יותר חדש ונעים מהיכל התרבות המתפורר. מצד שני, איכות ההאזנה בו היתה ונשארה בעייתית.

האקוסטיקה הגרועה של אולם סמולארש אינה בגדר חידוש מסעיר. גם בעבר בוצעו בו קונצרטים, וכבר אז ניתן היה להתרשם שהוא סובל מאקוסטיקה יבשה שאינה מחמיאה לצליל התזמורתי. הפילהרמונית הבטיחה לטפל בבעיה בעזרת מומחה האקוסטיקה שלה, שמייעץ גם בעניין היכל התרבות. כפי שזה נראה, פעילותו העיקרית היתה התקנת לוחות אקוסטיים שחורים בקירות האולם, שתפקידם מן הסתם לשפר את החזרת הצליל. למרבה הצער, זה לא הספיק.

דגמנו את הסאונד משני מקומות שונים. בחלק הראשון של הקונצרט ישבנו ביציע, ובשני- באולם למטה. אז ככה: ביציע חווית ההאזנה מאכזבת. הצליל התזמורתי נשמע מרוחק, לא מהדהד ולא מספיק נוכח. באולם למטה המצב טוב יותר, אבל עדיין לא מספיק כדי ליצור חוויה חושית חזקה. כוחה של הפילהרמונית הוא בצליל חם ועוטף, בעיקר של כלי המיתר שלה; הסאונד היבש של אולם סמולארש גורם לחום הזה ללכת לאיבוד. בהתחשב בעובדה שעל הקונצרט ניצח המנצח המצוין כריסטוף פון דוהנני (Dohnanyi), נראה שהבעיה אינה באיכות הביצוע אלא בעיקר במרכיב האקוסטי.

הערב נפתח ביצירה קצרה בשם "קון בריו" של יורג וידמן, מלחין גרמני בן 38. לפי התכנייה היצירה אמורה לכלול "קריצה ידענית" לסימפוניות של בטהובן, אבל היא הזכירה לי יותר קריצה לא מוצלחת למוזיקה של הפינק פלויד (בעיקר מוטיבים מהאלבום Atom Heart Mother). יש בה שימוש בטימפני בכל מיני צורות, וגם אפקטים של רוח, אבל חומר מוזיקלי מעניין- לא. בקיצור, סתם.

שיאו הברור של הקונצרט היה עם הקונצ'רטו השחוק של מנדלסון, בביצוע מופלא של הכנרת אראבלה שטיינבאכר (Steinbacher). הכנרת הגרמנית-יפנית הציגה נגינה נהדרת, עם צליל יפה ופרשנות שהיתה מלאת עניין וחסרת כל מנייריזם. היא הרשימה במיוחד ברגעים השקטים, עם נגינת "פיאנו" יפהפייה. מה שטיפה חסר לי אצלה הוא הומור בפרק השלישי, אבל מבחינה מוזיקלית זה היה ביצוע מצוין. אשמח לראות אותה פה שוב.

מה שכן, הקונצ'רטו של מנדלסון חשף בעיה חמורה נוספת באולם: בזמן נגינת הקדנצה (קטע נגינה סולני ללא ליווי) ניתן היה לשמוע את נהמת המזגן ברקע, קבועה וטורדנית. כשהתזמורת נכנסה הרחש הזה נבלע והכול חזר לתיקונו, אבל ברגעי השקט הסולניים קשה היה להתרכז במוזיקה על רקע הזימזום. הבעיה הזו חייבת להיפתר ומהר.

את הקונצרט חתמה הסימפוניה מס' 7 של דבוז'אק- יצירה יפה אך לא מלהיבה, שזכתה לביצוע סביר. דוהנני ניצח בעל-פה והתזמורת היתה בסדר, אבל חוויה צלילית אמיתית לא היתה פה.

לסיכום: הפילהרמונית בסמולארש היא כמו למבורגיני בכבישי תל-אביב הפקוקים: יש גוף באיכות מעולה, אבל התשתית לא מאפשרת לו למצות את הפוטנציאל.

קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: כריסטוף פון דוהנני. אולם סמולארש, אוניברסיטת ת"א, 15.10.

פורסם ב"גלובס", 17.10.2011