הקונצרט "ליטורגיקה יהודית" בבית האופרה הציג את כל מה שישראל מתרחקת ממנו- יהדות תרבותית, שוויונית ופלורליסטית

פרדריק שאזלן. צילום: ויקו שאמלה

התזמורת הסימפונית ירושלים מופיעה באיזור המרכז בתדירות נמוכה מאוד, וחבל. זו תזמורת גמישה, עם צליל יפה ומלא, שראויה לחשיפה גדולה יותר. במיוחד עכשיו, כשלתזמורת מתמנה מנהל מוזיקלי חדש-ישן- המנצח הצרפתי פרדריק שאזלן (Chaslin). הקונצרט האחרון של התזמורת בת"א בניצוחו של שאזלן, במסגרת הסידרה הליטורגית שלה, הוכיח זאת היטב.

שאזלן כיהן כמנהל המוזיקלי של הסימפונית ירושלים בין השנים 2002- 1999, וכעת חוזר אליה לקדנציה שנייה. הוא מוכר כאן היטב מהופעות קודמות, הן באופרה והן עם כל התזמורות החשובות. בקונצרט זה הוא היה בדיוק כפי שזכרתי אותו- מדויק, ענייני, ושולט בעניינים באלגנטיות ובלי מאמץ. ההבעה המוזיקלית שלו נמנעת לגמרי מפאתוס מיותר, עובדה שנזקפה לזכותו במיוחד ביצירה "עבודת הקודש" של ארנסט בלוך.

לנון-שלאנטיות הזו יש גם מחיר, והוא היעדר כריזמה מהסוג הסוחף. קשה לי לדמיין את שאזלן מוביל ביצועים עוצרי נשימה בסגנון דודאמל או גרגייב, מנצחים שמשאירים את הקהל פעור פה. הוא יותר מה שנקרא "מוזיקאי של מוזיקאים", ותורמת לכך גם הגישה הצרפתית הלא מתלהמת שלו. בכל מקרה, מינויו המחודש מהווה בשורות טובות מאוד לסימפונית ירושלים.

הקונצרט התחיל במבחר מהמחזור "שירים עבריים" של ראוול והמחזור "שירים תנ"כיים" של דבוז'אק, בביצועם של הישראלים גיא מנהיים ואיילה צימבלר לסירוגין. צימבלר הציגה קול יפה, אך האקוסטיקה הבעייתית של המשכן הכריעה אותה ובסופי משפטים כמעט לא שמעו את שירתה. וזה דווקא חבל, כי היו לה רגעים של שירה מרגשת ממש. אצל הטנור גיא מנהיים הבעיה הזו כבר לא היתה קיימת, תודות לקול גדול ועשיר. גם בחלק השני, עם "עבודת הקודש" של בלוך, הוא מילא בכבוד רב את תפקיד הסולן.

כצפוי, "עבודת הקודש" סימנה את שיא הערב. ארנסט בלוך השלים את היצירה ב- 1933, עבור בית כנסת רפורמי בסן-פרנסיסקו. זו יצירה שכתובה לתזמורת גדולה, מקהלת ענק מעורבת וסולן, ומושרת כולה בעברית. הטקסטים שלה לקוחים מתפילת השבת, ומולחנים באופן גרנדיוזי שמעלה על הדעת השפעה הוליוודית. מצד שני היא מרגשת מאין כמותה לקהל יהודי, גם בגלל עוצמת הביטוי המוזיקלי וגם בגלל השימוש הנדיר בטקסטים יהודיים ביצירה מוזיקלית רב קולית.

הביצוע, כאמור, סיפק את הסחורה במלואה. שתי המקהלות הישראליות (מקהלת הקיבוץ הארצי והמקהלה הקאמרית רמת גן) שרו בהתלהבות וברוב הבעה, התזמורת תמכה בצליל עשיר, גיא מנהיים ביצע את תפקיד הסולו היטב, וניצוחו המאופק של שאזלן הצליח למנוע מהיצירה להפוך למלודרמה סרת טעם.

מוזיקה בצד, הביצוע הזה היה רלוונטי מאוד לחיים כאן בימים אלו. הוא הציג בדיוק מה שישראל מתרחקת ממנו- יהדות תרבותית, שוויונית ופלורליסטית. על הבמה שרו יחד גברים ונשים, בליווי תזמורת סימפונית שבסיסה בירושלים, ועם סולן שבחר לחבוש כיפה שחורה אחרי שערב קודם הופיע בתפקיד סאטירי באופרה. והם שרו מוזיקה טובה יחד, עם טקסט שכלל שורות כמו "מי יתן וכל בני האדם יכירו כי אחים המה" או "כאשר אמונות תפלות לא ישעבדו עוד את התבונה". ואפשר היה לרגע לחשוב שאולי בכל זאת זוהי היהדות האמיתית, ולא הגירסה האלימה והמדירה שנמצאת לאחרונה בכותרות.

קונצרט ליטורגיקה יהודית. התזמורת הסימפונית ירושלים עם סולנים ומקהלות. מנצח: פרדריק שאזלן. בית האופרה ת"א, 15.1. 

פורסם ב"גלובס", 18.1.2012