"בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל": ראיון עם מאריי פרהיה לקראת הופעותיו בישראל

מאריי פרהיה. צילום מתוך האתר murrayperahia.com

החל מיום רביעי הקרוב יתארח בפילהרמונית הפסנתרן הנפלא מאריי פרהיה (Murray Perahia), בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן. פרהיה ינצח מהמקלדת על קונצ'רטי של באך ושל מוצרט, ובנוסף ינצח מדוכן המנצחים על עיבוד תזמורתי יוצא דופן ל"גרנד דואו" של שוברט. יצירה זו חוברה במקור לפסנתר בארבע ידיים, ותוזמרה במאה ה- 19 ע"י הכנר הנודע יוזף יואכים. זו תהיה הופעתו הראשונה של פרהיה כמנצח עם הפילהרמונית, לאחר קונצרטים רבים בהם הופיע איתה כסולן. הופעתו כאן מעוררת ציפיות גבוהות במיוחד: הוא נחשב לאחד מהפסנתרנים הגדולים בעולם, ונגינתו מאופיינת ברכות, עומק והבנה סגנונית יוצאות דופן.

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד ברובע ברונקס בניו-יורק לפני 65 שנים, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם המשפחה שלו אמור בכלל להיכתב "פרחיה":  השושלת המשפחתית שלו היא של משפחת רבנים בעלת מסורת מפוארת, ששורשיה בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין).

"אבא שלי ברח מיוון לארה"ב ב- 1935", הוא מספר. "היה לו מזל שהוא הצליח לצאת משם בזמן". בבית דיברו לאדינו, ושמרו על אורח חיים יהודי אדוק. "אבי היה פעיל מאוד בבית הכנסת הספרדי בברונקס, ואני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15. הלכתי לבית ספר רגיל, אבל בשבתות הייתי הולך עם המשפחה לבית הכנסת. בגיל 15 התחלתי לשאול שאלות, ובסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. אבל אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. בסופו של דבר, הדת היא הרקע של המוזיקה. הרי אי אפשר להבין את המוזיקה של באך ודומיו בלי להבין מהי אמונה".

**********

פרהיה התחיל לנגן בפסנתר בגיל ארבע, ואת לימודי המוזיקה עשה במאנס קולג' בניו-יורק. הקריירה שלו התחילה לנסוק בשנת 1972, לאחר שזכה בתחרות הפסנתר של לידס. בעקבות הזכייה עבר להתגורר באנגליה, בה הוא חי עד היום. "החיים המוקדמים שלי היו בניו-יורק, ובשלושים השנים האחרונות הבית הוא לונדון", הוא מספר. הוא נשוי לאישה אנגליה, ואב לשני בנים בוגרים.

הקשר של פרהיה עם הפילהרמונית הישראלית החל אחרי זכייתו בתחרות בלידס לפני כשלושים שנה, וכלל הופעות רבות והקלטות לאורך השנים. הקשר התהדק עוד יותר כשבנו החליט להתגייס לצה"ל לפני כעשור. "הוא היה חייל קרבי בנח"ל, והיה מאוד מסור לישראל. הימצאותו בארץ גרמה לי לחשוב שאולי אוכל להקדיש לישראל יותר זמן, והסכמתי לקבל על עצמי את המינוי לנשיא המרכז למוזיקה בירושלים". במקביל רכשה אישתו של פרהיה דירה במגדלי אקירוב בתל-אביב, בה מתגוררים בני הזוג כשהם מבקרים בארץ.

לאחר שחרורו חזר הבן ללונדון והפך לאיש עסקים. הבן השני  לא התגייס, אך מגיע לישראל הרבה ("הוא רוצה להיות קומיקאי סטנד-אפ", אומר פרהיה. "בחור אמיץ").

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא אדם פוליטי, ולא רוצה לנצל לרעה את העמדה שלי כדי להביע דעות פוליטיות. אני גם לא יודע מספיק כדי להביע דעה בעניינים האלו. ברירת המחדל שלי תהיה להגן על ישראל, אבל לא תמיד אני יכול לעשות זאת. לדוגמא, קשה להגן על מדיניות ההתנחלויות. אני מאמין שחייבת להיות מדינה יהודית, והייתי רוצה לראות אותה חיה בשלום עם שכניה. זו גם הסיבה שהייתי שמח לעסוק במוזיקה ערבית במרכז למוזיקה בירושלים, ולתת למוזיקה לגשר בין אנשים".

**********

בהופעות הקרובות שלך עם הפילהרמונית תנצח על עיבוד תזמורתי ל"גרנד-דואו" של שוברט. זו יצירה מאוד נדירה באולמות הקונצרטים.

"זו אכן יצירה שממעטים לבצע בקונצרטים. המוזיקולוג דונלד טובי כתב על התיזמור של יואכים שזוהי 'הסימפוניה הכי חשובה ששוברט לא כתב'. זו יצירה יוצאת דופן, שכתובה בארבעה פרקים ואורכה כמעט 45 דקות. היא נכתבה במקור לפסנתר בארבע ידיים, אבל באופי שלה היא יצירה תזמורתית. התזמור של יוזף יואכים נפלא, כי בכל פעם שיש חזרה על נושא הוא משנה צבע ע"י החלפת כלי".

ניצחת על היצירה הזו בעבר?

"כן. אני מנצח מישנה של תזמורת סנט מרטין בלונדון, ועשיתי את זה איתם".

אתה מרגיש נוח עם שרביט באותה מידה שאתה מרגיש נוח להוביל תזמורת מהפסנתר?

"לא. אמנם למדתי ניצוח וניצחתי על תזמורות, אבל אני לא מנצח מקצועי. אני גם לא מתכוון להפוך להיות כזה. יצא לי לנצח לא מעט, אבל אני עדיין מרגיש הרבה יותר ביטחון מאחורי המקלדת מאשר על דוכן המנצח".

אז למה בכלל לנצח?

"אני פשוט אוהב לעבוד עם עוד מוזיקאים ולא רק לבד על הפסנתר. זה נותן עוד גישות ועוד רעיונות, ופותח הרבה יותר אפשרויות".

ועם זאת, אתה כמעט לא מופיע כנגן קאמרי.

"זה באמת חבל. בשנות העשרים שלי דווקא ניגנתי הרבה מוזיקה קאמרית. כיום זה קורה הרבה פחות, כי אני עסוק מדי בנגינה סולנית".

למעט ההזדמנות לשמוע אותו בקונצרטים, פרהיה מספר כי חברת "סוני" הוציאה בשבועות  האחרונים מהדורה מוגבלת הכוללת את כל ביצועיו המוקלטים בחברה זו. האלבום כולל 68 דיסקים, ביניהם כאלו הכוללים הקלטות אנלוגיות ישנות ששופצו ומופיעות באלבום לראשונה. עוד יש בו חמישה אלבומי די.וי.די, שגם בהם חומר שטרם פורסם בעבר. "לאלבום קוראים 'ארבעים השנים הראשונות' ", הוא מחייך.

**********

לאחרונה נדמה שעולם הפסנתרנות נשלט ע"י צעירים ממזרח אסיה. זה נכון?

"כן, ואני מאוד שמח על מה שקורה שם. יש בסין ובקוריאה התלהבות נפלאה מהמוזיקה. כשאני נותן שם כיתות אמן אני רואה המון אנשים, רובם צעירים, שמגלים עניין עצום בנגינה. זה נכון גם לארה"ב- נתתי לאחרונה כיתת אמן בג'וליארד, וגם שם רובם סינים וקוריאנים. הם עובדים קשה ומסורים מאוד. מה שכן, הרבה מהם צריכים ללמוד שיש במוזיקה יותר מאשר רק טכניקה. הם צריכים עדיין להכיר את המסורת המערבית. אני לא מדבר על קוקה-קולה והמבורגרים, אלא על האיזורים העמוקים של התרבות המערבית".

מה דעתך על תופעה פסנתרנית כמו לאנג לאנג?

"הוא מאוד מרשים, אבל צריך עוד להתפתח. אני לא אוהב את שפת הגוף המוגזמת שלו. לאנג לאנג תופס את עצמו כ'אנטרטיינר', ורוצה שהקהל יאהב אותו. לדעתי זו שגיאה. בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל ולהתמקד ברגשות של המלחין. זו טעות לנסות לשעשע את הקהל, כי זו פנייה למכנה המשותף הנמוך. כשאתה מנסה לענג אתה מחמיץ את הצד התת-מודע של המוזיקה, שאנשים מתחברים אליו גם אם הם אינם מבינים אותו. ארתור רובינשטיין, לדוגמא, ניגן כמו ספינקס אבל הצליח לרגש. אני מאמין שגם לאנג לאנג ישתנה עם הזמן, והאמת היא שזה כבר מתחיל לקרות אצלו. בגיל מסוים כבר אין ברירה", הוא צוחק, "הגוף כבר לא מספיק גמיש לכל התנועות האלו".

אם כבר מדברים, בזמנו התעוררה דאגה לקריירה שלך בעקבות בעיות רפואיות.

"נכון. היה לי סיבוך ביד בעקבות זיהום, וזה הטריד אותי עד לפני שנתיים. לשמחתי זה מאחורי".

**********

אתה מזוהה עם הקלאסיקנים- מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"העניין שלי בקלאסיקנים התחיל כבר בילדות המוקדמת. מאוחר יותר התעניינתי גם במלחינים מודרניים, אבל אז גיליתי שאני זקוק לבסיס של טונאליות כדי להתחבר למוזיקה. לאחר מכן, בהשפעת ולדימיר הורוביץ, עסקתי תקופה גם ביצירות וירטואוזיות של ליסט, רחמנינוב ודומיהם. הורוביץ טען ש'אם אתה רוצה להיות יותר מוירטואוז – קודם כל אתה צריך להיות וירטואוז'. אבל לא נשארתי שם הרבה, ודי מהר חזרתי אל מה שגדלתי עליו. הוספתי לרפרטואר רק את באך".

עם זאת, לתנועת המוזיקה המוקדמת לא התחברת.

"לא הייתי חלק מהתנועה, אבל אני אסיר תודה על קיומה. בזמנו לקחתי שיעורים על צ'מבלו כדי להכיר את הכלי וללמוד איך אפשר להוציא ממנו אקספרסיביות. הרי באך לא היה מלחין מיכני, בניגוד לדרך בה הוא נשמע בביצועים משנות השישים. אנשי המוזיקה המוקדמת נתנו לביצועים שקיפות וחדות של צליל שלא היו קודם. הסיבה שלא הצטרפתי לתנועה היא שלדעתי אפשר לנגן באך בצורה הרבה יותר מעניינת בפסנתר. יש יותר ניואנסים, אפשר להציג יותר דברים, וזה יותר קל למאזין. באך אמנם לא ניגן בפסנתר מודרני, אבל אני בטוח שהיה מאוד אוהב אותו".

פורסם ב"גלובס", 16.12.2012