ביצוע מצוין לאופרה נשכחת: "לואיזה מילר" מאת ורדי באופרה הישראלית

מתוך הפקת "לואיזה מילר". צילום: יוסי צבקר (Zwecker)

"לואיזה מילר" היא מהאופרות הפחות מוכרות של ג'וזפה ורדי, ויפה שהאופרה הישראלית בחרה דווקא בה לפתוח את "שנת ורדי" הנחגגת השנה (מאתיים שנה להולדתו). הבימוי והתפאורה בהפקה חלשים למדי וגם האופרה היא לא יצירת מופת, אבל איכות הביצוע המוזיקלי הופכת אותה למומלצת מאוד.

האופרה מבוססת על מחזה של שילר, ומספרת את סיפור האהבה הטראגי בין לואיזה מילר לבין אהובה רודולפו. מימוש האהבה בין השניים נמנע עקב בחישות מרושעות על רקע מעמדי ואינטרסנטי, ובסופו של דבר השניים מתים משתיית רעל. רודולפו לוקח איתו לקבר את הנבל הראשי בסיפור, וורם (Wurm, "תולעת" בגרמנית), כך שהסיום עתיר גוויות.

"לואיזה מילר" אינה משתווה לאופרות הגדולות של ורדי-רחוק מזה- אבל יש בה רגעים יפים מאוד. אוהבי ורדי יבחינו בנקל במוטיבים כמעט זהים בינה לבין "לה טרוויאטה", במיוחד במערכה השלישית. עם זאת, כמכלול, "לה טרוויאטה" עשויה הרבה יותר טוב.

בעיני, מעבר להיכרות עם היצירה הנשכחת, הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את ההפקה הזו היא רמת הביצוע. בראש הצוות עומד המנצח דניאל אורן, שמוכיח כאן שוב את יכולתו הפנטסטית בניצוח על הרפרטואר האיטלקי הרומנטי. אורן סחף אחריו את התזמורת, הסולנים והמקהלה לביצוע מצוין, וניצוחו הנמרץ שמר על מתח גם בקטעים הפחות חזקים של האופרה. בתחילת הערב קצת הטרידו הנהמות והנשיפות שלו, אבל אחר כך מתרגלים.

אורן גם אחראי ישירות לאיכות צוות הזמרים, שרובם באו לתל-אביב בזכותו. רובם היו טובים מאוד, חלקם אפילו מעולים. במיוחד בלט הבאס הרומני יונוץ פאסקו (Pascu) בתפקיד מילר, אביה של לואיזה. משום מה הושיב אותו הבמאי על כיסא גלגלים, כנראה כדי להדגיש את המוגבלות של הדמות. להחלטה הזו יש אולי צידוק עלילתי, אבל לא מוזיקלי: קצת קשה לשיר אופרה שלמה כשאתה יושב על כיסא. למרבה המזל, ההפקה הקולית של פאסקו היתה מצוינת גם בישיבה.

את הזמרת בתפקיד לואיזה, לאה קרוצ'טו (Crocetto), אהבתי פחות. השירה שלה אמנם טובה מאוד מבחינה טכנית, אבל הנוכחות הבימתית שלה- בלשון המעטה- לא מתאימה לתפקיד, והיא לא עוברת מספיק מבחינה ריגשית.

מי שעוד הצטיינו בערב הזה היו התזמורת והמקהלה. תזמורת ראשל"צ היתה בשיאה, והפיקה צליל עשיר ומבריק לאורך כל הערב. שבחים מיוחדים מגיעים לקלרניתן מיכאל גורפינקל, שמילא באופן פנטסטי את התפקיד המרכזי שכתב ורדי לקלרינט הסולן. תענוג היה לשמוע אותו. גם המקהלה נשמעה מצוין, וניכר היה שעברה עבודת הכנה יסודית.

מה שפחות מרשים כאן הוא ללא ספק הבימוי. את ההפקה ביים הגרמני גץ פרידריך, שמת לפני למעלה מעשור. למעשה מדובר בבימוי מחודש, שניכר מאוד שחסרה בו יד אמן. הבימוי והתפאורה די מסכנים: הם סטטיים ברובם, חסרי כל השראה, ולעיתים- כמו בהחלטה להושיב את מילר בכסא גלגלים- ממש פוגעים במוזיקה. ניצול הבמה לוקה מאוד, ושילוב הניצבים הלבושים כמו ליצנים מעולם הקומדיה-דל-ארטה לא התחבר לכלום. הדבר היחיד שאיכשהו משכנע בתפאורה הוא הנוף ההררי ברקע. בכל מקרה, איכות הביצוע מוצלחת מספיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מכך וליהנות מביצוע מוזיקלי מעולה.

"לואיזה מילר" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 3.1.

פורסם ב"גלובס", 6.1.2013