Skip to content

ראיון עם גיא בראונשטיין, הכנר הראשון היוצא של התזמורת הפילהרמונית של ברלין

29 ביולי 2013
Guy-Braunstein יחצ

גיא בראונשטיין. צילום: יחצ

בימים אלו מופיע בפסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" הכנר גיא בראונשטיין, מהמוזיקאים הישראלים המוכרים ביותר באירופה. עד לפני שלושה שבועות כיהן בראונשטיין במישרה הנחשבת למישרת חלומות בעולם המוזיקה הקלאסית: "קונצרטמייסטר" (כנר ראשון) בתזמורת הפילהרמונית המהוללת של ברלין. זוהי תזמורת שמצולמת בלי סוף לטלוויזיה, ואוהבי המוזיקה בארץ יכלו לראות אותו בגאווה בערוץ "מצו" תחת שרביטם של גדולי המנצחים. אלא שהשנה החליט בראונשטיין לעזוב את המשרה היוקרתית ואת התנאים המפתים, וכעת הוא יוצא לדרך חדשה כסולן ומנצח.

"הגיע הזמן להפוך דף", מסביר בראונשטיין את ההחלטה. "זו היתה חוויה גדולה, אבל כמו לכל דבר טוב גם לה היה סוף. לא ראיתי את עצמי יושב ארבעים שנה בתזמורת ופורש כשאני מגיע לפנסיה. זה לא אני וזה לא האופי שלי".

בראונשטיין, בן 42, מתגורר בברלין עם רעייתו, החלילנית גילי שוורצמן, ובנו כבן השנה. הוא מסביר כי חלק מההחלטה לעזוב את הפילהרמונית הברלינאית נבע מהעומס שהוטל עליו בשנתיים האחרונות. "עשיתי כמה פעילויות מוזיקליות במקביל במדינות שונות, ובנוסף חזרתי כל הזמן לנגן בתזמורת. זה היה לא אנושי, וגם בלתי אפשרי מבחינת חיי משפחה".

ובכל זאת, ויתרת על משכורת קבועה ומכובדת, משרה יוקרתית ופנסיה בטוחה.

"נכון. מבחינת שכר ותנאי עבודה זה היה לוקסוס מכל הבחינות. אין דברים כאלו בשום תזמורות אחרת. יכולתי להישאר כך עוד 25 שנה ולחיות חיים נוחים. אז נכון שאני חוזר לסגנון חיים יותר מסובך, אבל כעת יש לי אתגרים חדשים".

את 13 השנים בתפקיד היוקרתי בראונשטיין מסכם בצורה מפוקחת. "לתפקיד הזה צריך עור של פיל", הוא אומר. "זו תזמורת דעתנית ולא פשוטה, עם הרבה נגנים חזקים. מצד אחד זה פוטנציאל לרווח, אבל מצד שני מחייב הרבה התמודדות. הרבה יותר קל להנהיג תזמורת של אומרי הן. בברלין זה לא המצב".

תפקיד של כנר ראשי דורש גם צד ניהולי?

"אפשר להיכנס לזה, אבל השתדלתי לברוח מהצד הניהולי כמו מאש. בהשוואה לכדורסל, כנר ראשי הוא כמו רכז שמאמן את הקבוצה על המגרש. הוא עושה קצת מהכול. זה גם מאוד תלוי במנצח. יש מנצחים שלוקחים על עצמם את כל האחריות, ויש כאלו שצריך ללחוש להם באוזן מה לעשות".

כעת, לאחר 13 שנים בעבודה קבועה ויוקרתית, חוזר בראונשטיין לחיי פרילאנס. בין היתר הוא מכהן בשנים האחרונות כמנהל המוזיקלי של פסטיבל מוזיקה קאמרית בגרמניה, ששמו "רולאנדס-אק" (Rolandseck). בנוסף הוא פתח לפני שלוש שנים בקריירת ניצוח, ומכהן בין היתר כמנצח אורח ראשי של התזמורת הסימפונית של המבורג.

"חלוקת הזמן שלי כעת תהיה 75% נגינה כסולן ו- 25% ניצוח", הוא אומר. "היתרון הגדול כעת, מחוץ לתזמורת, היא שתהיה לי יותר שליטה על הרפרטואר. אני אוטונומי לבחור מה אנגן או על מה אנצח".

 למדת ניצוח באופן רשמי?

"באופן רשמי לא, אבל במשך 13 שנים ישבתי במרחק של מטר מהמנצחים הכי טובים שיש. כך שיש לי היום תחושה מאוד חזקה איך להעביר לנגנים רעיון מוזיקלי. למדתי מהמנצחים הכי טובים מה עובד- וגם מה לא עובד. זה היה קיצור דרך נחמד  מאוד".

התפקיד בפילהרמונית של ברלין נתן לך יתרון בכל הפעילויות האחרות?

"לא. החברים בתזמורת היו תמיד צוחקים עלי שאף פעם לא לקחתי ברצינות את המעמד הנילווה ולא השתמשתי בו. הכוח והמעמד לא שינו לי אף פעם כהוא זה. הדבר החשוב היחיד הוא עשיית המוזיקה".

איך נראה לך עולם המוזיקה הקלאסית בישראל בהשוואה לברלין?

"קודם כול, הקהל בברלין הרבה יותר צעיר. המוזיקה הקלאסית היא חלק מהתרבות שם, והרבה יותר צעירים מגיעים כקהל. לעומת זאת, ריכוז הכישרונות שיוצאים מישראל הוא עצום. אין שום קורלציה בין מספר הכישרונות שיוצאים מישראל לבין המעמד של המוזיקה הקלאסית בה, וזה צורם. אמרו פעם שהתקופה של הכישרונות שמגיעים מישראל נגמרה, ועכשיו עולות יותר ארצות המזרח הרחוק. זה קישקוש. יחסית לגודל הקטנטן שלנו, מספר האמנים שיש בעולם המוזיקה הקלאסית, בכל תחומי הביצוע, היא אדירה. אם ינחת בכדור הארץ חייזר ויקרא את רשימת המבצעים בכל מוסדות המוזיקה החשובים בעולם – הוא יחשוב שישראל היא מעצמה. למרות זאת, מוזיקאים בארץ מקבלים שכר רעב. נגנים צריכים לרוץ מחלטורה לחלטורה כדי לגמור את החודש. לכן, אחוז גדול מהם צריך למצוא עבודה בחו"ל. וכל עוד דברים לא ישתנו בצורה דרסטית- זה ימשיך כך".

זה בא לידי ביטוי גם ברפרטואר?

"בודאי. בכל תזמורת יש תמיד מתח ברפרטואר- יש יצירות פופולאריות שימכרו יותר כרטיסים, אבל התמקדות רק בהן תהיה הרסנית לרמת התזמורת בטווח הארוך. הפילהרמונית של ברלין יכולה לקחת את הסיכון, ותמיד תמצא שם רפרטואר עדכני ומאתגר. בארץ- לא יכולים, ותזמורות נאלצות לעשות פשרות אמנותיות כדי לענג את הקהל. זה טוב לקופה בטווח הקצר, אבל רע מאוד לרמה האמנותית בטווח הארוך".

"אותו סיפור יש עם האופרה בישראל, שלא מבצעת אופרות של וגנר", ממשיך בראונשטיין. "בית אופרה שלא מנגן וגנר הוא בדיחה עצובה. זה כמו קבוצת כדורגל שאסור לה להחזיק שוער. אבל לאופרה הישראלית אין ברירה: הם תלויים בפוליטיקה ובתרומות, ולכן לא יכולים לשלם את המחיר של ביצוע וגנר. אני, באופן אישי, לא הייתי מוכן לנהל בית אופרה שלא מעלה אופרות של וגנר. בית אופרה כזה הוא חצי בית אופרה".

השבוע נמצא בראונשטיין בישראל, ומנגן בפסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" שיימשך עד ה- 3 באוגוסט. הוא יופיע במספר קונצרטים שונים, לצד שורה ארוכה של מוזיקאים ישראלים אחרים. "זהו פסטיבל שאני מאוד מאמין בו ומזדהה איתו לחלוטין", הוא אומר. "אם הייתי מנהל אותו מבחינה מוזיקלית – הוא היה נראה אותו הדבר".

יש לכם כוונות לחזור לארץ מתישהו?

"זוהי הפנטזיה, אבל כרגע זה לא פרקטי. אם אצטרך לטוס מהארץ בכל פעם לקונצרטים באירופה ולחזור- אראה את המשפחה פחות. כשגרים בברלין הכול הרבה יותר קרוב. אנחנו מגיעים לארץ הרבה, אבל בשלב זה המרכז נשאר בברלין".

פורסם ב"גלובס", 29.7.2013

From → Uncategorized

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: