"יש פה תרבות של 'יהיה בסדר' במקום לקחת אחריות" – ראיון עם דן אטינגר, המנהל המוזיקלי של תזמורת ראשל"צ

דן אטינגר. צילום: דן פורגס (Porges)

המנצח דן אטינגר, בן 42, הוא ללא ספק אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שיצאו מישראל בעשור האחרון. הרזומה שלו מגלה קריירה מסחררת: הוא מכהן כיום במקביל כמנהל מוזיקלי של בית האופרה של מנהיים ושל התזמורת הפילהרמונית של טוקיו, ומופיע בקביעות כמנצח אורח בבתי האופרה החשובים בעולם (ה'מטרופוליטן אופרה' בניו-יורק, 'קובנט גארדן' בלונדון, האופרה הממלכתית בוינה, בתי האופרה של פאריז ומינכן ועוד). בנוסף לכל אלה הוא ממשיך לכהן, זו העונה השביעית, גם כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון.

אטינגר מתגורר בגרמניה כבר כ-13 שנים. תחנתו הראשונה אחרי שעזב את ישראל היתה ברלין, וכיום הוא מתגורר במנהיים. "זה לא קל להיות מנהל מוזיקלי של שלושה מוסדות במקביל", הוא אומר בראיון בלעדי ל'גלובס'. "מה גם שמתווספות לזה גם הופעות כמנצח אורח בהרבה בתי אופרה אחרים".

בעונה הקרובה יהיה אטינגר בשבתון מתזמורת ראשל"צ, והוא מצר על הדרך בה הדבר הגיע לידיעת המנויים. "היציאה שלי לשבתון לא פורסמה, והקהל כועס כי לא אנצח על קונצרטים רגילים אלא רק על קונצרטים מיוחדים. זו היתה טעות לא לפרסם זאת בזמן. השבתון לא היה מבחירה, אלא תוצאה של בעיות זמינות. תזמורת ראשל"צ תלויה בלוח הזמנים של האופרה הישראלית, והשנה התאריכים שהיו פנויים אצלי לא הסתדרו עם התאריכים בהם התזמורת פנויה ממחוייבויותיה כתזמורת האופרה".

למרות השבתון, יגיע אטינגר לנצח על שלושה קונצרטים מיוחדים בעונה הקרובה. בספטמבר יגיע כדי לפתוח את אירועי 25 שנים לתזמורת, בדצמבר ינצח על ערב גאלה שכולו ורדי, ובמאי ינצח על קונצרט בו יתארח סרגיי באבאיאן- מורו של הפסנתרן הנהדר דניל טריפונוב, הזוכה בתחרות רובינשטיין האחרונה.

אתה מנצח על התזמורות ובתי האופרה החשובים בעולם. למה בעצם אתה צריך גם את תזמורת ראשל"צ?

"כי זה הבית, ולמרות כל מה שאני עושה בעולם חשוב לי להיות בקשר עם הארץ ולהשפיע על מה שקורה כאן. עם תזמורת ראשל"צ ממש גדלתי, ויש לי סנטימנטים עמוקים אליה. העבודה בישראל יותר קשה מאשר בחו"ל, אבל יש סיפוק לא נורמלי".

למה יותר קשה?

"בארץ הכל יותר קשה. תמיד יש לחץ, והכל נעשה ברגע האחרון. מעבר לזה, כבר התרגלתי לסטנדרט אחר של הכנה. בארץ אני צריך לבזבז זמן על ניקיון ראשוני. זה כמו שף שמגיע למטבח, ובמקום לתבל צריך להתחיל לקלף ירקות. בראשל"צ מצאנו כעת נוסחה לטפל בזה, ויש מישהו שמכין את התזמורת לפני שאני מגיע. בסידרה האחרונה זה הוכיח את עצמו, ויכולתי לעבוד הרבה יותר על הצד האמנותי".

אתה מרגיש שיש הבדל ברמה בארץ לעומת מקומות מובילים בחו"ל?

"לצערי כן. בתקופה שלפני 15 שנים בערך עברנו כאן תקופות קשות, בהן אמנים מחו"ל לא רצו להגיע. בתקופות האלו הסתדרנו עם מה שיש, והתרגלנו שמה שמקבלים זה טוב. מאז יש תחושה שלא הצלחנו להתרומם חזרה למה שהיה לפני עשרים שנה. הרפרטואר הוא פופוליסטי, והאיכות פחות גבוהה. התירוץ של 'זה מה שיש' כבר לא רלוונטי, אבל הוא תירוץ לבינוניות. אנשים מתפשרים על דברים שלא צריך להתפשר עליהם- דברים כמו איכות, רמה טכנית ורמה ארגונית. יש פה תרבות של 'יהיה בסדר', אבל באמנות אין דבר כזה 'יהיה בסדר'. על כל דבר צריך לקחת אחריות. תזמורות ובתי אופרה משקפים את החברה שבה הם פועלים, ואצלנו זה בא לידי ביטוי חזק".

"יש לזה כמובן גם צד כלכלי", ממשיך אטינגר. "במקומות שאני עובד איתם בחו"ל, מוזיקאי יכול לחיות רק מלנגן בתזמורת. בישראל, לעומת זאת, נגן חייב לעשות חלטורות או ללמד כדי לפרנס את עצמו. היחס בין ההכנסה הקבועה לבין ההכנסה הצדדית הפוך מאשר בחו"ל. וזה כמובן מקשה על הריכוז ומפחית ממה שהנגן יכול לתת מעצמו בתזמורת".

אחת הביקורות עליך היא שלא הצלחת להביא לראשל"צ סולנים ומנצחים גדולי עולם.

"יש לזה שתי סיבות. הראשונה- שמוזיקאים אורחים מקבלים בישראל חמישית ממה שהם רגילים לקבל בעולם. השנייה- שהטובים ביותר מופיעים בפילהרמונית, והמדיניות של הפילהרמונית היא שמי שמופיע איתה לא יכול להופיע בתזמורות אחרות. זו בעיה שנאלצנו להתמודד איתה כל השנים".

באופרה הישראלית לא ניצחת כבר שמונה שנים. יש לזה סיבה?

"בעיקר לוח זמנים. אנחנו מחפשים תקופה שתתאים לשני הצדדים".

אם הם יציעו לך את הניהול המוזיקלי- תסכים?

"הייתי שמח מאוד לקבל את הניהול המוזיקלי של האופרה הישראלית, אבל בשנים הקרובות זה לא מציאותי בגלל לוח הזמנים שלי. אם יציעו במועד רחוק מספיק- אשמח להיענות".

בחו"ל אתה מנצח הרבה על אופרות של וגנר. לא יפריע לך לנהל בית אופרה שלא מבצע וגנר?

"אני חייב לחלק את עצמי בין 'דן המוזיקאי' לבין 'דן דור שני לניצולי שואה'. החלק הקל הוא להבין את הטראומה, לקבל את הרגשות ולא לעשות סקנדלים. מצד שני, אני חייב לבקר מאוד את הטאבו הזה. גם לקהל וגם למוזיקאים בארץ יש חסך רציני. נגני תזמורת שלא ניגנו וגנר לא יודעים מה זה לשבת חמש שעות בבור התזמורת, וחושבים שסימפוניה של מהלר זה דבר ארוך. גם לקהל אין את החוויה של לעזוב יום עבודה מוקדם, ולבלות את כל הערב באופרה של וגנר. בנוסף, אנחנו קופצים לגמרי על רפרטואר שמלמד המון על סגנון, על תמונת צליל ועל כוח סיבולת של המבצעים ושל הקהל. וכאן- מישהו החליט עבורנו שזה טאבו".

"אני לא רוצה לעשות דווקא ולנגן וגנר רק בשביל הסקנדל", אומר אטינגר. "אבל אני חייב לבקר מאוד את הטאבו הזה. הוא מבוסס על הרבה בורות, ויש בו גם הרבה צביעות. כשמבצעים פה את 'כרמינה בוראנה' של קרל אורף האולם מלא- וזו הרי יצירה שהוזמנה לחגיגות של המפלגה הנאצית. למה לבצע אורף זה בסדר, אבל וגנר לא?"

בגרמניה אתה מנצח על וגנר בלי סוף. הוא הפייבוריט שלך?

"הוא בין הפייבוריטים. שלושת עמודי התווך שלי הם מוצרט מצד אחד, וגנר מצד שני ובאמצע פוצ'יני. מוצרט תמיד היה ותמיד יישאר אהבת חיי".

מה התכניות שלך לעתיד?

"אני מתכוון לעזוב את מנהיים עוד שנתיים. ניהול בית אופרה לוקח המון זמן, ואני רוצה לפנות לעצמי זמן להופיע כמנצח אורח בעוד מקומות. אני רוצה שיכירו אותי בעוד מקומות, כדי להגדיל את הפוטנציאל לתפקיד הבא שלי. כרגע הכיוון הוא לקבל את התזמורת הפילהרמונית של שטוטגארט, כי ניהול תזמורת סימפונית דורש הרבה פחות זמן ואנרגיה מאשר ניהול בית אופרה".

בזמנו היית בן טיפוחו של דניאל ברנבוים. אתם עדיין בקשר?

"אנחנו כבר לא ממש בקשר, אבל למה שלמדתי ממנו אין מחיר. ההיכרות איתו היתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. אף פעם לא ניצלתי את הקשר הזה כדי לבקש שיפתחו לי דלתות, אבל ברור לי שעצם הנוכחות שלו פתחה דלתות. מצד שני, גם אחרי שפותחים לך דלת אתה צריך להוכיח את עצמך. הדלת לא תישאר פתוחה רק בגלל שאתה מכיר מישהו".

 פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 15.8.2013