בעיקר בגלל המוזיקה: "לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית

"לה בוהם" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צווקר

נתחיל בתקציר מנהלים: מבחינת הביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו ל"לה בוהם" תירשם כאחת המוצלחות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. מבחינת הצד הוויזואלי, לעומת זאת, היא תיזכר כהפקה אפורה וחסרת ברק. האם הביצוע מספיק טוב כדי שיהיה שווה ללכת לראות? כן, ובגדול.

"לה בוהם" היא אחת האופרות האהובות והמבוצעות ברפרטואר. היא מספרת בצורה ריאליסטית מאוד את סיפורם של ארבעה חברים בוהמיינים, החיים חיי דלות בפאריז של המאה ה- 19. העלילה מתמקדת בסיפור אהבתם של המשורר רודולפו והרוקמת הצעירה והשחפנית מימי, שמותה הטראגי חותם את האופרה.

את הביצוע המוזיקלי הפעם הוביל דניאל אורן, אולי המנצח האהוב ביותר ב"קאדר" המנצחים של האופרה הישראלית. אורן הוא מגנט ידוע לסולנים מצוינים, וכך היה גם הפעם.  כל ששת הסולנים בתפקידים הראשיים -ארבעת החברים הבוהמיינים, הרוקמת מימי והזמרת מוזטה- היו מעולים. במיוחד אהבתי את מאריה אגרסטה (Agresta) בתפקיד מימי, את נאדין סיירה (Sierra) הנהדרת בתפקיד מוזטה, ואת קרלו סטריולי (Striuli) בתפקיד קולין. בחלק מהתפקידים יש להפקה הזו שלושה קאסטים שונים לאורך 12 ההצגות באופרה הישראלית, אך לא צריך לחשוש: גם יתר השמות מוכרים היטב כזמרים מעולים.

אורן היה אחראי גם לצליל תזמורתי נהדר של תזמורת האופרה, ולזרימה בלתי פוסקת של המוזיקה. נקודת הביקורת היחידה עליו היא לגבי הנטייה שלו לנהום, לשיר ולצעוק תוך כדי הביצוע. הפעם הווקאליות הזו היתה ממש מוגזמת, בעיקר במערכה האחרונה. למי שיושב באולם קרוב לבמה- זה פשוט מפריע. עם זאת, היו כמה מקומות שבהם מעורבות היתר של  אורן העניקה ערך מוסף- כמו לדוגמא בסוף המערכה השנייה, שם הטמפרמנט האדיר שלו יצר אפקט מוזיקלי מדהים, או רגעי הקסם הרומנטיים ששירטט בדואט האהבה בין מימי ורודולפו במערכה השלישית.

מה שפחות מרשים בביצוע הזה הוא ללא ספק הצד הויזואלי. הבימוי הוא ריאליסטי ומשרת בצורה נאמנה את העלילה, אבל זה הדבר החיובי שאפשר לומר עליו. התפאורה נוטה לגווני שחור/אפור לאורך כל האופרה, וכתוצאה מכך נותנת חוויה ויזואלית סטטית וכמעט מונוכרומטית. אפילו במערכה השנייה, המתרחשת בבית קפה היושב על רחוב, חזיתות הבתים צבועות אפור. במערכה האחרונה חוזרת העלילה אל עליית הגג הדלה של הבוהמיינים, ושוב מסתיימת האופרה בגוונים אפלים.

לפני חמש שנים עלתה "לה בוהם" באופרה הישראלית בבימויו המרהיב של פרנקו זפירלי. זו היתה חגיגה ויזואלית נפלאה, אך הביצוע המוזיקלי היה חלש. הפעם הסיפור הפוך: הצד הבימתי לא יותר מסביר, אבל איכות הביצוע מחפה על כך בגדול. מומלץ בחום.

"לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 23.4. 

פורסם ב"גלובס", 24.4.2014