Skip to content

פוטנציאל ממומש חלקית: ביקורת על הפקת "שיקוי האהבה" באופרה הישראלית

12 במרץ 2015
ענת צ'רני וסטפן פופ ב"שיקוי אהבה" באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker

ענת צ'רני וסטפן פופ ב"שיקוי אהבה" באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "שיקוי האהבה" של דוניצטי, מאופרות ה"בל-קנטו" היפות ביותר ברפרטואר האיטלקי. הבימוי שנבחר לה הוא זה של עומרי ניצן, שעלה כאן לראשונה בשנת 1997 וחודש כעת ע"י גדי שכטר. עלילת האופרה מתרחשת בכפר פרובינציאלי, שתושביו הם אנשי אדמה פשוטים ונאיביים. ניצן עשה לרעיון הזה "גיור", והבימוי שלו נשען על עולם הדימויים של ארץ ישראל החלוצית של שנות השלושים של המאה הקודמת. בעיקרון ההפקה הזו חביבה למדי: הבימוי מהנה, העלילה פשוטה ומובנת, והתפאורה צבעונית ונחמדה. הבעיה העיקרית היתה שהביצוע המוזיקלי לא המריא, כך שהתוצאה הסופית היתה רחוקה משלמות.

עלילת האופרה מספרת על נמורינו (Nemorino), צעיר כפרי ותמים, שמאוהב באדינה הצעירה, העשירה והיפה. אדינה דוחה את אהבתו בתחילה, אבל הקשר ביניהם מקבל תפנית כשלכפר המבודד מגיעים שני אנשים. הראשון הוא הסמל היהיר בלקורה (Belcore), שמבקש את ידה של אדינה לפני שהחליף איתה אפילו מילה אחת. השני הוא שרלטן בשם דולקמארה (Dulcamara), שמוכר לנמורינו התמים שיקוי אהבה פלאי ומבטיח שזה מה שיגרום לאדינה להתאהב בו. ה"שיקוי" הוא בעצם סתם יין זול, אך בהמשך העלילה הוא- בתוספת העובדה הפעוטה שנמורינו מקבל ירושה והופך למיליונר- גורם לכך שאדינה אכן מתאהבת בנמורינו. הסוף, כצפוי, טוב.

הבימוי המחודש ל"שיקוי האהבה" דומה מאוד לבימוי המקורי של עומרי ניצן מ- 1997. במרכזו עומדים הדימויים של ארץ-ישראל הישנה והתמימה של פעם: תפוזים, שדות חיטה, פרחי חמניות, כיתת צנחנים, סנדלים תנכ"יות וכדומה. זה רעיון חמוד ומקורי, שמשובצות בו גם כמה הפתעות בימוי מעוררות חיוך (כמו לדוגמא הרגע בו החמניות מתחילות לרקוד לאחר שנמורינו שותה לשוכרה).

בכל הקשור לביצוע המוזיקלי, ההפקה הזו זוכה לציון "ככה-ככה". "שיקוי האהבה" נשענת על ארבעה זמרים סולנים, והצוות שהופיע אמש (רביעי) לא היה אחיד ברמתו. המוצלחת ביותר היתה זמרת הסופרן הישראלית הילה באג'יו (בתפקיד אדינה), עם קול זוהר והופעה כובשת. מיד אחריה יצוין האיטלקי ברונו דה-סימונה, ששר היטב את תפקיד השרלטן דולקמארה.  אנדריי בונדרנקו, בתפקיד הסמל בלקורה, הציג קול יפה אך לטעמי שיחק באופן רציני מדי והחמיץ את הצד הקומי של הדמות (יתכן שאת ההערה הזו יש להפנות לבמאי). הטנור הרומני סטפן פופ, בתפקיד נמורינו, היה אכזבת הערב: הוא הפיק קול חלש וחסר נוכחות, וגם מבחינה בימתית היה רחוק מלשכנע.

באופן מפתיע, את ההצגה גנבה הפעם דווקא זמרת בתפקיד מישני. זו היתה זמרת המצו-סופרן המקסימה ענת צ'רני (Czarny), ששרה את תפקיד ג'אנטה (חברתה של אדינה). צ'רני הציגה קול נעים ונוכחות בימתית זוהרת, שממש האירה את הבמה בכל פעם שהופיעה עליה. תענוג להיווכח פעם אחת פעם שדווקא סולנים ישראליים, במקרה זה צ'רני ובאג'יו, הם כוכבי ההפקות כאן.

תזמורת ראשל"צ ומקהלת האופרה, בהובלתו האנרגטית של המנצח עומר ולבר (Wellber), נשמעו בסדר גמור, אם כי גם כאן לא נרשמו שיאים בלתי נשכחים.

לסיכום: הפקה כיפית ודי מומלצת, אבל חוויה מוזיקלית גדולה זו לא.

פורסם ב"גלובס", 12.3.2015

From → Uncategorized

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: