וירטואוז בתהליך התבגרות: אלבום ה- DVD  החדש של לאנג לאנג

את לאנג לאנג לא צריך להציג לקהל אוהבי המוזיקה הישראלי. הפסנתרן הסיני הנפלא ביקר בארץ לא מעט פעמים כאורחה של התזמורת הפילהרמונית, ובכל פעם השאיר את הקהל עם כפות ידיים כואבות מרוב תשואות. ההתלהבות הזו נובעת ממספר מאפיינים: יכולת טכנית חסרת תחרות, גמישות מפליאה, ונגינה המשלבת באופן מדהים הבעות גוף ועיניים. עומק הבעה? ירידה לדקויות סגנוניות? לפעמים גם זה קיים, וכשזה קורה התוצאה מחשמלת. בכל מקרה, ללאנג לאנג אין כיום מתחרה בהפיכת מוזיקה קלאסית "רצינית" לפסנתר לנגישה גם לקהל הרחב ולא רק לידענים, וזו ברכה גדולה לעתיד התחום.

הדי.וי.די הנוכחי צולם ברסיטל שניגן לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול" בלונדון בנובמבר 2013. לתכנית הקונצרט הוא בחר רפרטואר נפלא וערוך בצורה מרתקת, שבמרכזו מוצרט ושופן.

הרסיטל מתחיל עם שלוש סונטות של מוצרט, שמציגות את פניו השונים של המלחין. שתיים מהן "קלאסיות" וקלילות, מהסוג שנשמע "מוצרטי" במובהק. השלישית היא הסונטה בלה-מינור, יצירה טראגית ונסערת שנכתבה ככל הנראה כתגובה רגשית של מוצרט למות אימו.

בהמשך מנגן לאנג לאנג את ארבע הבלדות של שופן, מהיצירות הנשגבות והמרגשות ביותר שחיבר המלחין. הבלדות חוברו (בחלקן לפחות) לפי פואמות של אדם מיצקייביץ', המשורר הלאומי הפולני. ניתן לשמוע בהן הדים לעוצמתו של הלהט הלאומי שאיפיין את שופן, שגלה לצרפת אך נשאר קשור למולדתו (פולין) בכל נימי נפשו.

הביצוע של לאנג לאנג, הן למוצרט והן לשופן, מגלה תהליך מעניין של התבגרות. בעבר הלא רחוק, האיכות הבולטת של לאנג לאנג היתה שפת הגוף המשחקית שלו והמימיקה הפיזית שנלוותה לביצוע המוזיקלי. גם כיום הוא לא איבד את הצד ה"קרקסי" הזה, אבל נראה שהוא ממוקד קצת יותר בהבעה מוזיקלית טהורה. לעיתים זה משכנע מאוד, כמו בסונטות של מוצרט שמבוצעות למופת. בשופן, לעומת זאת, עדיין יש גודש מוגזם של אפקטים ביצועיים (מהירות מסחררת, השארת צלילים לאורך זמן, חיבור לא צפוי בין משפטים וכדומה).  ביצוע טוב של הבלדות דורש לספר סיפור בצלילים, ואצל לאנג לאנג יש לעיתים תחושה שהסיפור פחות חשוב לו מהברק הפסנתרני. הנטייה ה"פרפורמרית" הזו מפיקה אמנם אפקטים מרשימים, אבל הם לוקחים במידה מסוימת את תשומת הלב מהסיפור שמבקש שופן להעביר.

התשואות שקוצר לאנג לאנג בקונצרט אדירות, והן נענות בלא פחות משמונה הדרנים. הם כוללים יצירות מבריקות של מלחינים בני זמננו ממקסיקו, קובה וסין, עוד קצת מוצרט ("מארש טורקי"), קטע לירי של שומאן, עוד קצת שופן (ואלס ונוקטורנו) ולסיום סקריאבין (אטיוד). ההדרנים נעים בין וירטואוזיות שומטת לסת לבין קטעים ליריים יותר, ומבוצעים ברמה מעוררת הערצה.

הקונצרט צולם באולם "רויאל אלברט" בלונדון, אולם גדול שאינו אידאלי לביצועי רסיטלים לפסנתר. אפשר להבין זאת: לאנג לאנג מקבל הרבה כסף עבור ההופעות שלו, ולכן המארגנים מעדיפים לשבץ אותו באולם עם תפוסה גדולה. לעובדה הזו יש גם מחיר, כי האקוסטיקה והאווירה רחוקים מאוד מהסלונים האינטימיים בהם הופיע שופן באמצע המאה ה- 19. לכן, באופן אירוני, זהו מסוג הקונצרטים שעדיף לצפות בו בדי.וי.די (שצולם עם מצלמות קרובות וסאונד מצוין) מאשר באולם הקונצרטים עצמו.

לאנג לאנג ב"רויאל אלברט הול". די.וי.די "סוני".

פורסם ב"גלובס", 29.3.2015